לפתע סובבת אלי את פניך, נתת בי מבט מימי, החדרת את כף ידך בתוך ידי, סגרת את עצמך בברכיי מפני האוויר העומד ואמרת שאני נורא אינטימי ושזה טוב ונדיר וביתי ומאפשר לך להיות נינוחה, וכמה יפה היא המילה "נינוחה" בריח של בית ושלווה ושלולא אני בטח היית מרגישה אחרת. אך אני, שפחדתי להבין אותך ולהודות בפניי שכשלתי לעטות על עצמי את קרום הריחוק אותו כפיתי על שנינו, נזכרתי בסבון אינטימי של נשים וציינתי שהידיעה שנועד עבור איבר כל-כך אינטימי מגרה אותי, ואז כדי לשפוך ולו קורט של בדיחות-דעת בתוך האינטימיות, שאלתי אם העובדה שאני אינטימי מרמזת על כך שאני יורד לכל הנשים. את צחקת את צחוקך היפה וחשוף החניכיים, ליטפת את פניי, הסברת ארוכות את ההבדל ביני לבין הסבון למרות ששנינו אינטימיים, וגערת בי מעט כשטענת שְלוּ הייתי אישה, לא הייתי זקוק להסבר. ואני, תחת לעצור אותך, הנחתי למילותיך, שהתחלקו להברות מעקצצות, לזרום אלי ולהיספג בי בפיכוי שקט ולא גיליתי לך עד כמה אינטימי אני מרגיש אתך.
אחר כך החשיך ושתקנו. הערב ננעל בדממה מאופקת, עלטה ירדה מהשמים והאדמה פלטה גל חום מתוך קרביה. את ישבת בין רגליי וישבניך הרכים והצמודים אל מפשעת מכנסיי נעו קמעא, ואולי היה רק נדמה לי, עם כל נשימה.
נזכרתי כיצד בהיותי ילד, נהגתי לאסוף את עיגולי האזדרכת ואז להקפיץ אותם על הגזוזטרא עד שניתרו מטה אל המדרכה. ככה, כמו צליל הניתור המתרחק של עיגולי האזדרכת, שמעתי את שאון החלומות שחלמנו יחד. חלמנו הכל: את הילדים, את הבית, את המחצלת ואפילו את השלט... וכמה נדהמתי מהקלוּת בה אימצת את שם משפחתי וחזרת ולחשת את הצירוף באוזניי עד שהפך להרגל כדרכם של כשפים. אוח, דא"ש... היה אסור לי לפתוח את הדלת האינטימית ההיא כי בדומה לדירה של משפחה מרובת ילדים, משנפתחה היא סחפה אותי פנימה לתוך המולה חיונית של צעקות, ניחוחות בישולים, צלצול ושקשוק של כלים. אני כמעט מודה לנחיל נמלים רוחש שטיפס לאורך הזרוע ואילץ אותי לנער את ידי עד שנסוגו כליל, טרם אחזתי בך שוב והתהדקתי סביבך פן תיעלמי.
קבעתי שנשאר חברים ומכיוון ששפתיך נותרו חתומות, הוספתי שלא אספור עוד את המכתבים ואכתוב לך עד שתצא נשמתי. איני יודע אם זו היית את ששוב כינתה אותי "אינטימי" או איוושה פתאומית של רוח סתווית, ולכן בוכה בתלתליך שנפלו על העורף, לא אמרתי: "כן, כמו סבון".
("...לא רציתי להמית אותנו, דא"ש. רציתי לתת לך שלווה כדי שתחליטי על עתידך ללא רעשי רקע, אפילו אם בקעו ישירות מלבך. אכן, ניסית למשוך אותי ואכן משכת, ואין אשמים בסיפור הזה למרות שנמשכתי ולא על כך אני מדבר, לא רק על כך. לא רק על מערכת היחסים הארצית שלנו שנראית מרהיבה ביפעתה אבל כמותה מתנהלות בכל פינה ברחבי תבל. היא לא כלום, אינה אלא השתקפות הנסים שמתרחשים בכל אחד מאתנו, היא נותנת להם תוקף מוחצן ומוחשי. אני מדבר על הנסים עצמם. על האופן בו מבלי לחשוב פעמיים ציירתי לך נשיקה ושלחתי כי ככה צריך, כי למרות שהיתה מחווה מטופשת וילדותית, לא היה לי ספק שתתורגם לנשיקה בוגרת של גבר לאישה עם מגע רך של ילדותיות בתולית שנבעה מבלבול מענג, בלבול לוֹ כה מפתה להתמכר...")
.
