היא ניצבת על מיטה, מסדרת את עצמה בתנוחה מפתה ושואלת אותי אם אני רוצה לשנות בה דבר-מה.
"אולי את האוזניים?" מרימה את שיערות ראשה, "אולי את הגבות?" מותחת אותן באצבעותיה אל רקותיה, "אולי את השפתיים?" משרבבת את שפתיה ומלקקת אותן, "אולי את השדיים?"
אני מניד את ראשי לשלילה.
"אבל אני רוצה לשנות בי משהו רק בשבילך!" רוקעת על המיטה, "אז עדשות מגע," קובעת. "כשהייתי קטנה, על המזנון שלנו ניצבו שני כדורי קריסטל וכשהסתכלתי דרכם על האור, היה להם את הצבע של העיניים שלך."
"את רוצה עיניים בצבע של כדורי קריסטל?"
"לא, אני רוצה להיות שלך."
---------
היא הייתה שלי הלילה יותר ממה שאי פעם הייתה והיו רגעים בהם חשבתי שהכל היה סיוט בלבד, שמעולם לא בגדה ולא הכריזה עלי מת מאז נובמבר. בפעם ראשונה מאז חזרנו, לא פחדתי להכאיב ולקחת את מה ששלי וכשצרחה וגופה התכסה חבורות ארגמניות שיכחילו מחר, חייכתי לעצמי. אני לא נוהג לפרט בבלוג פרטים אינטימיים מחיי, כי לדעתי מקומם ביני לבינה ולכן לא אספר שאחרי שגמרתי ומשאיר אותה מקופלת מאחוריי, כהרגלי יצאתי לגינה כדי לנשום ולעשן, ובדרך הגנבתי מבט אל המראה. אני מקווה שהיא טבלה את כדורי הקריסטל הכחולים במי אמבט לפעמים, כי הלילה, מבעד לדמעות, כך נראו עיניי.
אני אוהב, אהוב ומאושר.
