*התמונות לחיצות
הבטחתי קצת תמונות אז אני אקיים את הבטחתי למרות שהכלוב ואני כבר כל כך רחוקים זה מזה עד שכל מילה שאני כותב בו מרגישה לי כמו הבטחת פרידה. נחתנו בפרנקפורט ומשם נסענו לעיירה מקסימה וקטנטונת בעלת מוניטין של עיירת נופש בגלל מעיינותיה החמים והמרפאים. אני מניח שעכשיו, אחרי שרחצתי במימיהם, אני בריא יותר, אבל בעיקר זאת הייתה חוויה לא נורמאלית לשחות במעיין חם ומעלה אדים כאשר מסביב מינוס חמש מעלות. אגב, לגבי המינוס חמש מעלות: הואשמנו בכך שאנחנו היינו אלה שהביאו לשם את השלג כי בבד-קרוייזנך בדרך כלל חם גם בחורף. אבל לא בחורף הזה.
מיותר לספר שלמרות שהכל היה קפוא לא ויתרתי על תענוגי הילדות וילדים ואני גלשנו עד שקפאו לנו ה... ישבנים בפארק רחב ידיים שהשתרע מיד אחרי הנחל תחת ביתנו הקטן והחמים.
ובכלל, לעין ישראלית נופים כל כך פסטורליים נראים מוזר. מיד לכשהגענו לדירה אמרתי לאנג'לינה שבישראל זאת הייתה דירת יוקרה בשכונת יוקרה ומחירה היה כה גבוה עד שלא היה עולה על דעתנו להשתמש בה בתור אכסניית מעבר בדרכנו להרים האלפים באוסטריה. אבל לא רק את זה עשיתי מיד "לכשהגענו". אני את הטיול שלי התחלתי מפשלה הכי גדולה שגבר יכול לפשל כשהוא מגיע לטיול עם המשפחה. בערב הראשון נשלחתי להביא מזון, חלב וקפה עבור הילדים ואנג'לינה, ובדרך מהחנות עצרתי בפאב מקומי "רק כדי לטעום את הבירה הגרמנית". אני טעמתי חמש כוסות (שני ליטרים וחצי) ואחר כך הפסקתי לספור. הביתה הגעתי על ארבע ואחרי שהנחתי את הקניות בכניסה נשפכתי על הרצפה. למחרת בבוקר אנג'לינה אמרה לי שהיה לי מזל גדול שנשפכתי, אחרת הייתי חוטף את הדרמה של חיי, כה הייתה כעוסה. הילדים הלכו לישון רעבים והיא נשארה בלי קפה ובכלל היא מתה מדאגה. אבל מצד שני אולי לטובה פישלתי על ההתחלה, כי שאר הטיול היה ללא רבב.
באוסטריה פגש אותנו מזג אוויר סוער. רוב אתרי הגלישה היו סגורים והסתפקנו באחד מוגבל וקרוב. הראות הייתה לקויה והיה מאוד קשה לגלוש. השארתי את הקטנים עם אג'לינה בחלק של הכחולים (המסלול הקל) והרשיתי לעצמי מספר ירידות באדומים ואח"כ השתעשענו בשלג ובמיני גלישות כאשר אני אוחז במוט התמיכה והם שניהם אוחזים בו משני צדדיי וגולשים יחד אתי. וכן, באמת, אני כבר לא זוכר איזו מבין כל המכוניות הללו שלי. לדעתי הראשונה שחפרתי הייתה של השכן כי אחרי נסיעה בת שש שעות (שוב, בגלל מזג האוויר כי הדרך חזרה ארכה ארבע שעות בלבד) מגרמניה לאוסטריה, הייתי כה עייף כשהגענו, עד שלא זכרתי באיזה צד חניתי.
למחרת מזג האוויר השתפר פלאים וכל השבוע גלשנו בכיף בכל האתרים בסביבה. הנופים היו כמובן עוצרי נשימה, כמו גם המרחבים האדירים והשקט הכה זר לאוזן ישראלית שמורגלת לצופרי מכוניות ולצעקות של השכנים. מפעם לפעם התנתקתי מהמשפחה ועליתי על המסלולים הקשים והמבודדים יותר. עפתי פעמיים כמו גדול ופעם אחת לתוך עץ אבל יצאתי בזול: כתף כחולה והבנה שאני לא עשוי מגומי ולכן כדאי להיות מעט יותר זהיר בחיפושיי אחרי האדרנלין אליו הורגלתי בארץ. בקיצור, למדתי שזה שלא יורים עליך, עדיין לא אומר שאתה לא יכול למות.
באוסטריה התארחנו באכסניה נהדרת עם אוכל ביתי ואנשים נחמדים. החדר היה מחומם ונקי ובכל בוקר שאלו אותנו מה נרצה לאכול בערב, בעיקר בגלל הילדים. זה מבט מהמרפסת של החדר באחד הבקרים במהלכם יצאתי לעשן בזמן שאנג'לינה ארגנה את הילדים לקראת יום גלישה נוסף:
היה קשה לעזוב. הקטנים נהנו מעל האוזניים, ההתעסקות במשפחה ולא במחבלים החדירה בי תחושה של רוגע ורפיון חושים אותם איני זוכר מחיי היומיומיים במדינתנו המטורפת. החזרנו את המגלשיים השכורים של הילדים לאישה מקסימה שאיחלה לנו דרך צלחה, שילמנו על הטיפול בציוד הגלישה שלנו וחזרנו לבד-קרוייזנך. זאת התמונה האחרונה שלנו משם, תפסו אותי מתבודד עם עצמי ועם המרחב הלבן. חליפת הסקי שאני לובש עוררה הרבה מאוד גיחוכים אצל חבריי הגרמנים וגם אצל הישראלים שראו את התמונה. מחבל יהודי בוחר אפילו חליפות סקי בצבע חאקי צה"לי (לא שהיה מבחר במידה שלי). טוב, בכל מקרה, ביישו אותי ולכן בפעם הבאה אני אלך על ורוד.
בבד-קרוייזנך הכל נמס בהעדרנו ומזג האוויר התייצב. ילדים שיחקו עם שאריות השלג והתעצבו על מזג האוויר הלח והגשום שפגש את פנינו, ולכן בלי שהות, מיד עם חזרתנו, עלינו על מעבורת וחצינו את הריין לערים הסמוכות שהיו עמוסות בבזארים של עבודות יד וחדורות אווירת חג. הסתובבתי הלום חושים בהמון שהתאסף בכל הכיכרות והסמטאות. עבורי, המחבל היהודי, התקהלויות שאינן מלוות בשומרים, מסוקים וניידות, אינן עניין של מה בכך. עבור הילדים זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת בצבעיה הבורקים והמנצנצים ולי, מכיוון שאיני אדם של התקהלויות, לא נותר אלא להתנחם בעגילי טיפות הגשם על הענפים הערומים ובברווזים חצופים שנדחפו ממש בין הרגליים ודרשו אוכל.
מבט על העיירות הסמוכות מהרכבל:
כל הערים הסמוכות לבד-קרוייזנך עוסקות בגידול גפן לייצוא של יין. היין המקומי צעיר וקל לשתיה ובנוסף למעיינות החמים מהווה את מקור הגאווה של האזור. הגרף הגרמני שנישא לאחותו של ניקולאי השני ושנפטרה עם לידת בנו, אירח באחוזתו את גדולי הסופרים הרוסים, כגון את דוסטוייבסקי ואת טורגנייב. ביקרנו באחוזתו ובביתו ובכנסייה שבנה לזכרה של אשתו, ראינו את הכומר מברך על רכבו החדש של מישהו, טפו טפו בלי עין הרע, ואכלנו במסעדה איטלקית אותנטית סטייק לבן ממולא בגבינה צהובה. בזמן שהילדים השתעשעו עם הנופים דרך המשקפות וטיפסו על גבעות, קפצתי לבית קברות יהודי שהיה נעול מטעמי בטחון וקצת התבודדתי עם עצמי. אני חייב לציין שאנג'לינה קיבלה את רגעי ההתבודדות שלי בהבנה רבה ומיד לקחה פיקוד על הילדים כדי שלא יפריעו לי אי-שם במרחקי מחשבותיי. בכל אופן, הגרמני בנה כנסייה לזכרה של אשתו האהובה ואני מצאתי באחד מטיוליי המבודדים בכרמים הקפואים את זה:
"ליזה אני אוהב רק אותך" כתב מישהו על פח אשפה ליד ספסל עקום במקום אליו מגיעים רק טרוריסטים יהודים בחיפושם אחר בדידותם הפנימית ועובדי הכרמים שבעונת החורף נמצאים בחופשה.
ביקרנו במוזיאונים נהדרים ומרתקים. למשל במוזיאון הפוּק (לא, עדיין לא התבגרתי והשם הזה הפיל אותי לקרשים מרוב צחוק) על פסליו המרתקים ובמוזיאון הבובות עם חדר מיוחד עבור ילדים, שם הקטנים הציגו הצגות עם בובות בשלל צורות ושיטות, הרעישו בגלגל רוח ורעמו באבני ברזל ולבשו מסכות של פילים וחזירים ואפרוחים. אני הצגתי הצגה על כבשים ותרנגולים שחיו בשלום עם העורב שישב על העץ ומפעם לפעם עשה סיבובים מסביב לירח. זאת הייתה הצגת צללים. עם הבובות על חוטים לא התסדרתי, האצבעות שלי לא גמישות מספיק בשביל להשתלט על כל האיברים.
ובחזרה למחוות אהבה. הרצפה הזאת, הפסיפס הזה, לא רק שהוא מהמאה הרביעית לספירה, אלא שזאת רצפה של אולם והיא מחוממת(!!!). מתחתיה עוברת מעין מערה בה הבעירו אש כדי שלאורחים ולמארחים לא יקפאו ה... רגליים. לא ייאמן. ואני חשבתי שאני ג'נטלמן גדול כי התקנתי חימום תת רצפתי בבית בשביל אשתי שסובלת מקור. עכשיו אני מרגיש כמו ההוא שרשם על פח אשפה: "ליזה אני אוהב רק אותך". ביג דיל. לך תחפור מערה מתחת לרצפה שבסלון ותבעיר שם אש כדי שלא תצטנן ואז נדבר.
הפסיפס על אולמותיו הרבים הועתק לתמונות וחולק לפיסות גדולות של פזלים ולכן בסיומו של הסיור התיישבנו כולנו והרכבנו את שלושת הפסיפסים שהעמידו לרשותנו. כל חתיכה שהתחברה והתאימה לוותה בצווחות שמחה ובהתלהבות של הילדים והתמונות הסופיות זכו בתגובות כגון: "או! אהה! כל הכבוד לאמא שחיברה את החתיכה האחרונה!" ובנגיעות של האצבעות הקטנות והרכות על המרבד.
קוריוז קטן התרחש כאשר אדיר-עוז הרגיש לא טוב ונשלחתי לבית מרקחת הקרוב כדי לקנות תרופה. הרוקחת הייתה אישה צעירה ויפה שלא ידעה מה זה אקמול וחרשה את המחשב שלה כדי להתאים לו תרופה דומה, למרות שהתעקשתי שאין צורך וכל תרופה שעובדת על ילדים גרמניים תעבוד גם עליו. וכאשר שמעה שמדובר בילד מישראל ועוד בתאום, היא לא הצליחה להסתיר את התלהבותה והביאה לי שקית ענקית של צלבים ומלאכים מחרס לתלייה על עץ האשוח עבור כל ילדי ישראל המופגזת (-:
