טוב, אז ארך זמן מה עד שהצלחתי להתרכז. ישנתי ימבה שעות. אמריקה זאת ארץ רחוקה מאוד. כבר הספקתי לשכוח עד כמה. יש לנו שכנים מעבר לכביש וגם מעבר לקיר. קצת מוזר אחרי שנים אינספור של חיים בבית פרטי. בשלושה, אבל מי סופר. לא חסיד של שכנים, חייב לציין. השכנים מעבר לכביש אוהבים מוזיקה פרוגרסיב וכנראה עוגיות, אלא אם הם ניסו להרעיל אותנו. השכנים מעבר לקיר ישראלים. נראים אנשים נחמדים. אותו אני מכיר, אותה לא ממש. למרות עשור של שפשוף הדדי מעולם לא עוררו בי את הצורך להתקרב.
יש לנו וילונות! טפי וזה. את השטיח אנג'לינה גלגלה והעמידה בפינה עוד טרם פרקה את המזוודות כדי שלא אמות מהתקף לב. אין דבר שאני שונא יותר מבד (וילונות, שטיחים וכיסויים)... טוב, אם לא להחשיב אנשים. ויש לנו עצים. יש לנו עצים מול הבית שצומחים שם סתם כך, ועליהם מקפצת חבורה של סוטי מין. וקקטוסים עם פריחה אדומה ועם נקודות לבנות על הפרחים. והן זזות! הנקודות. כי הן לא נקודות אלא רימות! הקקטוס פורח בפרחים במראה של עור אורגני ובריח של בשר רקוב כדי למשוך זבובים וככה מאבק את עצמו. והוא לא קקטוס בכלל. קוראים לו סטפליה.
ולמי שתהה מי הכיר את מי, הנה ההסבר: אנג'לינה הכירה את השכנים ואני את הגנן. וכן, יש לנו גנן. יש לנו מנקה שאני אפטר וגנן שיצטרך לתת לי הרבה מאוד הסברים וללמד אותי את הכל.
הנה הם, הסוטים, גם על העץ כבר כולם עשו את כולם (סליחה על האיכות, אנג' צילמה עם מה שהיה לה ביד ולדעתי זה היה מסרק):
שלכם,
דובון ועוד איך אכפת לי!