לפעמים אני לא אני. וכשאני לא אני, היא מכנה אותי "מאסטר". אני שונא את התואר הזה כי יש בו יותר מדי מובנה. בגלל שאני מאסטר היא אמורה לאהוב אותי, היא אמורה להעריץ אותי, היא אמורה להתכרבל על המחצלת גם כשאני רוצה שתשכב במיטה, וגרוע מכל: אסור לי לרדת לה. כשאני לא אני, היא מהדקת את עצמה לגודל של לא-כלום, קוברת את עיניה ברצפה ומכנה אותי "מאסטר".
אני לא אני כשאני כורך את האצבעות סביב צווארה וממתין לרגע שלפני שבירת מפרקת. אני לא אני כשאני רואה את עיניה בוקעות מתוך הארובות. אני לא אני כשאני סוטר לה כי אינה מרוכזת בי בלבד. אני לא אני כשאני מבטיח שארצח אותה אם תעזוב. אני לא אני כשאני מושך את המפה מהשולחן וחודר אותה כי בא לי עכשיו. אני חושב שאני לא אני כשאני אוהב אותה יותר ממה שאני מסוגל.
היא התפר של חיי המחבר בין אני לא אני לביני. היא זאת שמשקרת בעיניי, טוענת שבכלל לא פחדה ובאגביות משחילה: "אתה לא מפלצת, אליפל". היא זאת שמחביאה את הסדינים המוכתמים בדם תחת שידה ואת הסימנים הכחולים תחת מייק-אפ. "מאסטר תינוקי", היא מכנה אותי כשאני נזכר במי שהייתי כשכינתה אותי "מאסטר" בלבד, "אני אוהבת אותך כפי שאתה".
שוב התבגרתי בקפיצה. המרחק הגיאוגרפי מהשורשים המטפוריים פרש לפניי אותי מהצד. כשאני אני, היא מכנה אותי "מושלם". היא טועה. אני שלם, הודות לה.