-
היא חסרה לי. אחרי שבוע וחצי בלעדיה כמעט נחנקתי כששמעתי את קולה. כמעט נפלתי על ברכיי, כמעט בלעתי דמעה מהתרגשות. אני רוצה להצמיד את כף ידה אל פניי ולהסניף אותה ואחר כך לנשק כל אצבע בנפרד ולהירדם כשהן בפי.
-
יש לי מדים במידה שלי. באמריקה האנשים לא חייבים להיות מרובעים, הם יכולים להיות ארוכים יותר מרחבים. המכנסיים מגיעים עד אמרות המגפיים ואינם נשמטים מהמותניים והשרוולים לא מתפוצצים בכתפיים ואשכרה מכסים את הזרועות.
-
החלק הכהה יותר של חברים החליפו את שמי ל bro והחליטו שאמי הפולנייה עשתה לי אמבטיית אקונומיקה אחת יותר מדי.
-
הם לא מכירים את המילה "פראייר" פה. אף אחד מהם. לא המקסיקני שהמליץ לי לקנות את הסוללות אצל שכנו הזול ממנו. וגם לא שכנו שמלמל "מה נשמע הלילה?" כשעשה חשבון וחייך כאילו אנחנו מכירים מאז סנטה ברברה ניצרה את האינדיאנים בערבות. גם לא הגברת שהעירה לי בנימוס ששרוכי נעלי התרופפו ולא הבחור מ"אפל" שהסביר לי על הצעדה שעברה מעבר לחלון. ואפילו הבחור המקסים מהשמורה שהתיישב לידי ועשה אתי כברת דרך כי הבין שאני צפוף בזמן, כדי להראות לי את המקומות היפים ביותר, על פראיירים לא שמע מעולם.
-
הזריחה מעל הערבה יפה מכל דבר אחר שראיתי בחיי (לא כולל אשתי) והפסגות המושלגות של הרי קליפורניה עוצרות נשימה. האנשים כאן נחמדים כפי שאנשים אמורים להיות לאחר מותם כשהם מכונים מלאכים או להופיע ביחידים ולהיקרא "מיוחדים". הכבישים מתחננים לתאוצה והמרחבים לנשימה עמוקה. אני נמצא בגן עדן, חבריה, ואני מפחד לנשום. פן אתרגל, פן אסתחרר, פן לא ארצה לחזור. אני נוגע בשמיים לא רק כשאני עולה ל"ויטני" מ"עמק המוות" והעננים מקיפים את הרכב ומטביעים אותו בערפל, אני נוגע בשמיים כשאני מתעורר ומבין שגם אם היו מציעים לי, לא הייתי מחליף אף שביל בו בחרתי, כי כולם הביאו אותי לכאן.
-
אני רוצה לחיות לנצח, אך מוכן למות מחר כי אני יודע שזכיתי בכל מה שבן תמותה מסוגל לבקש לעצמו וגם בכל מה שעליו לא העז לחלום.
לפני 10 שנים. 8 בדצמבר 2013 בשעה 9:13