אני רוצה שתשתקי. את אילמת הלילה. את הבובה האילמת שלי. את תלמדי אותי לקרוא אותך דרך מגע כשתגעי בי בשתיקה. בואי, תעמדי כאן בזמן שאני מסתכל עליך וממלמל שאני לא מבין איך אותו אלוהים יצר אותך הקטנה, העדינה והרכה ואותי הגס והענק. אני רוצה להניף אותך על ידיי ולשקול את אפס משקלך לעומת שתיקתך. אני רוצה להלביש אותך בשמלה ההיא שקנינו ליד LAX. כן, תעזרי לי להחדיר את זרועותיך אל תוכה. ארים את שיערך בעצמי בזמן שארכוס את הרוכסן, אינך צריכה לעשות דבר. היא כל כך אביבית ויפה עליך. לא לשווא ביקשתי ממך לזרוק את שמלותיך השחורות. תשעני על גבי כשאת משחילה את כפות רגליך לתוך נעלי העקב שאני מציב למרגלותיך, אני לא רוצה שתפלי, את הבובה שלי, אני שומר על צעצועיי. ועכשיו תיישרי את השפתיים כדי שאוכל לצייר אותן עם תוחם ולמלא באודם ארגמני שאני אוהב. הביטי על כפות רגליי בזמן שאני מצייר עם מכחול האייליינר את הפס השחור על העפעפיים וצובע אותם בצללית בגוון אחד בהירה מעורך. אני לא מוצא את התרסיס המייבש לצבע ציפורניים ולכן אצטרך לנשוף עליהן. את מחייכת כשאני מסרק את שיערך ומסניף אותו במלוא ריאותיי. יש לו ריח של תותים ולצווארך ריח של וניל. את תמיד עושה אותי רעב אליך, מפתה אותי בטעמך להיכנע ולשכוח שנכנעתי. לשכוח אם נכנעתי לך או שמא לעצמי.
את מחבקת אותי, נשענת עלי ומפקידה אותך בידיי כשאני משכיב אותך על המיטה, מעלה את השמלה וחודר. אנחנו משחקים במשחק הבובה או הילדה או הגוויה או התלמידה... אנחנו משחקים בכל יום במשחק אחר כדי שלא אשתעמם, כדי שהעולם ימשיך להסתובב סביבי בכיוון שאת מחליטה.
את תמיד מלווה אותי במבט מודאג כשאני יוצא לעשן אחרי שאנחנו עושים אהבה. כי את מכירה אותי ולכן יודעת שאיני מצליח לחצוץ בין תשוקה למלחמה. היום, בין שאיפה לנשיפה, נזכרתי בבובה שבורה, בה התעסקתי בעודי שוכב על בטני וילדים יושבים עלי (כי כשאבא עומד הוא מתקן לונה פארק, וכשהוא שוכב הוא ספה), ברגע בו ניצבת מעלי כדי להכניס לכל פה תות. נזכרתי בכפות רגליך הזעירות, להן נשקתי אחת אחת. את ביקשת ממני שאניח לך כי משהו נשרף בתנור, אבל כשהתרחקת ואמרתי שאני מודה לך על כי נולדת, הסתובבת והסתכלת בי כל כך ארוכות עד שהיה נדמה לי ששכחת שמשהו איפשהו נשרף.
"אתה האדם שהיה הכי שווה להיוולד עבורו", לחשת.
מזל טוב, אהובתי. היום יום ההולדת שלך ותודה לך על כי גם השנה בחרת בי לחגוג אותו אתך.
