מכתב לחבר.
אני רוצה עוד ילדים והייתי מעדיף לעשות אותם כבר לפני שנה, אבל מסיבות שכרגע אין זה הזמן לדבר עליהן, איננו מצליחים להביא ילדים נוספים לעולם. לא נורא. יש לנו שני ילדים משותפים ולי יש ארבעה מנישואיי הקודמים, אני חושב שמילאתי את חובתי למצוות פרו ורבו. בכל מקרה, עד כה אנג' רמזה על טיפולים אבל לא לחצה יותר מדי ונתנה לי להרגיש שההחלטה נמצאת בידיים שלי. החלטתי שאני לא מעביר אותה דרך הגהנום של הורמונים והפריות, אלא אם היא תביע רצון להיכנס לשם עבור עצמה. היא יקרה לי מדי. יותר יקרה לי מהרצון שלי לעוד ילדים.
אני מכור לה ומתמכר לה בכל יום קצת יותר. לא האמנתי שככה יהיה. חשבתי שההתמכרות נובעת מהיעדרויותיי הרבות ומהמתח התמידי בו הייתי שרוי: תהיה הקפצה לא תהיה קפצה, יתזזו אותי לצד אחר של המדינה לא יתזזו, אחזור הביתה ברכב צבאי או בארון. והנה, פה הכל על מי מנוחות. הולכים לישון ומתעוררים ביחד. כשמצופה תרגיל בשטח, אנחנו יודעים עליו חודש מראש ואף אחד לא חוזר משם בארון. להפך, עוד מקבלים יום כיף בסוף. חשבתי שבנסיבות רגועות היא ואני לא נהיה תפוסים ככה זה בזו, שנרפה כי אין מה להיות בלחץ. אבל התבדיתי. אנחנו מחוברים דרך חבל הטבור. ומתחברים בכל יום שחולף יותר. הטבור מתעבה, המיניות משתכללת ואתה הקרבה והרצון לחשוף את הסודות האינטימיים ביותר, הופך לחלק בלתי נפרד מסדר היום. לא נשארו לנו סודות אינטימיים יותר, אנחנו יוצרים חדשים, משותפים לנו, עליהם לא נספר לאף אחד. העזיבות קשות יותר. הדאגה לאיך הצד השני מסתדר בזמן שהאחר נעדר, מחניקה.
בסוף היא נסעה אתי לקניות. רציתי להקל עליה ולקחת את הקטנים כדי להעניק לה מספר שעות מנוחה, אבל בסוף נסענו כולנו ביחד. אפילו ביקור בסופר הפך לבילוי משפחתי. היה לנו כיף, צחקנו, דמיינו מה נבשל עם מוצר זה או אחר, קנינו לילדים שטויות והתנשקנו כל דקה. כל דקה אחד מאתנו הגניב לשני נשיקה. בשפתיים, על המצח, על גב כף היד. לא עזבנו זה את זו לרגע. כל הזמן נגענו. לפחות עם קצה האצבע. כמו שני אוהבים שלא ראו זה את זו במשך עשור. רעבים לנוכחות של השני, לא מצליחים לשבוע.
כמו שני אנשים שידעו בעברם חרפת רעב. אתה יודע מדוע מכנים את הרעב חרפה? כי ברעב טמון הביזיון הכי עמוק של האדם מול עצמו. ביום בו אדם מושיט את ידו כדי להשביע את רעבונו, הוא הופך להיות עבד לצרכיו ומוותר על גאוותו.
אני רוצה לכתוב על זה פוסט, אבל אני מתבייש לספר שכאשר הכל שקט, ואני שוכב בעיניים פקוחות ומוקף קדרות לילית מקשיב לנשימותיה על חזי, הכל מתערבל בי ואני נבהל. אני נבהל מעוצמות שעולות ועולות וקורעות את הגבולות. מפלחות בדרכן את כל המחסומים. אני רוצה לכתוב על התלות ועל הצורך... לא, לא צורך. על הזדקקות. הזדקקות כמו שזקוקים לאוויר לנשימה, כמו שזקוקים לנוזלים, למקורות אנרגיה כדי להמשיך לנוע בעולם הזה, כדי לא להתרסק. לפני שהיא מרשה לעצמה להירדם, היא מרגיעה את הרעד הבלתי נשלט שתוקף אותי. פעם חשבתי שמדובר בחרדת נטישה והייתי מופתע כי אני האדם הכי לא חרדתי בעולם. כל חיי חייתי מיום ליום. הייתי הכי טוב שאני יכול להיות היום ולגבי מחר תמיד אמרתי שאין לי מושג אם אהיה כאן עדיין. ופתאום הרעד הזה שהתחיל בהדרגה... בהתחלה כיניתי אותו התרגשות ותשוקה, אח"כ חרדת נטישה, עכשיו אני מבין שמדובר בפחד נוראי לאבד את עצמי. להתעורר מחר בבוקר ולמצוא במיטה שלי מישהו אחר מחבק את אנג'. מישהו שחיצונית דומה לי אבל בפנים לגמרי אחר. תמהיל של גאווה על כי אני מצליח לאהוב עד הסוף מהמקומות הכי עמוקים והטהורים והפגיעים שבי, עם הפחד מפני הרגע בו הכל ייגמר. כי אם אתעורר מחר בבוקר ואגלה שהכל היה חלום, איך אמשיך לחיות? מה יישאר לי בשבילי? הרי אני ערום, אפילו את עורי פשטתי עבורה. קצות העצבים שלי מציצים החוצה ומתחככים באנג'לינה שמגוננת עליהם. תינוקי-דובוני, ילד טוב של אנג'לינה, גורון מאוהב ואוהב. My loving puppy I will never let you down. ומה אם כן? מה אם היא כן תאכזב אותי? מה אם יום אחד היא תגיד שדי מספיק, שהיא רוצה חיים אחרים, עם מישהו אחר או שאתי, אבל אחרת. אז יהיה בקבוק-קטטה-זיון כדי להוציא אותה מהמערכת. אני טוב בזה, בלהוציא אותן מהמערכת. אבל מה יהיה אתי? איפה אני אחפש את עצמי? הרי אתה ביחד אלך גם אני.
אז לא, אז לא אוציא אותה מהמערכת כדי לא להישאר בלעדיי. אחיה כמו שחי אלמן מאוהב. כמו שחי הקולגה של אבא שלי. מדען במכון ויצמן. אשתו נפטרה מהחיידק הזה שתוקף אנשים ולא משאיר להם סיכוי לשרוד. היא מתה בידיים שלו בדרך לתל השומר. דום לב, קריסת מערכות. בכל בוקר, בשעה חמש, לפני העבודה, הוא מבקר אותה, מספר לה על איך עבר עליו היום של אתמול, מה מצפה לו היום, מה הוא מרגיש, איך הוא מתגעגע. הוא יושב על הקבר שלה, של דריה, עוקר עשבים באצבעות, מנקה את העלים ואת המחטים היבשים שנושרים מהעצים. היא קבורה במקום הכי יפה בבית העלמין, הכי מוצל, הכי פורח, בו הלילה ננעל בדממה מאופקת והזריחה נחה על עלי העצים כמו אבק. הוא יושב ומדבר אליה, אל אלוהים שלקח אותה ממנו לנצח, בלי אזהרה, ואל עצמו הקבור בזרועותיה, עמוק באדמה, עטוף בתכריכים אותם תפר במו ידיו.
***
ניחוח הפרחים המנצים נמסך באוויר החמים והלח וריחף בו. חיבקתי אותה אלי כדי להסתיר מפניה את הקבר ללא שם שהביט ברעב על הערוגה מעבר לגדר. וכשנצמדה אלי, לא סיפרתי לה את מה שסיפרתי לכם.
