אנג' התחילה לעבוד באופן מסודר לפני מספר שבועות. למחרת, במהלך ארוחת בוקר, היא סיפרה לי שחברתה, פיץ', קפצה אליה לביקור במקום עבודתה כדי לאחל לה בהצלחה.
"פיץ' ראתה את 'חמישים הגוונים' של מה שזה לא יהיה." הודיעה.
"מגיע לה," מלמלתי והושטתי מפית לעוזי, שמרח מחית פירות יער על שפתיו ומאחורי גבי עשה פרצופים לאחותו, "שתלמד להתייעץ."
"היא דווקא אהבה אותו," הכריזה אנג'לינה כמעט בהתרסה.
"טוב, מה אפשר לצפות ממישהי שקוראים לה 'אפרסק'," החזרתי.
"אליפל! היא אמרה שהזוג הזכיר לה אותנו!" אספה את המפית מעוזי וזרקה אותה לפח.
"אלוהים שישמור," שפשפתי את הזיפים בכפות ידיי ואישרתי לילדים לקום מהשולחן, "מצד שני, כמו שאמרתי, מה אפשר לצפות מ..."
"אתה כזה כבד." קטעה אותי, "לאנשים מותר לראות לפעמים גם סרטים מטופשים!"
"ברור," הסכמתי, ובזווית העין עקבתי אחרי הקטנים כדי לוודא שהם מניחים את הצלחות במדיח, "אבל אסור להם למצוא אותי בתוכם."
"היא אמרה שאתה שתלטן, רכושני וקשה כמוהו."
"הוקל לי. כי לרגע חששתי שהיא חושבת שבגלל שאני קיטשי ודביק, אני גם רדוד ומשעמם כמו חלומה הרטוב של עקרת בית משועממת שעייפה מלהתחבק עם מטאטא." חייכתי, "אני בטוח שהסברת לה שאני לא קשה."
"אתה תמיד קשה כשאתה לידי," לחצה את ידה אל חלציי וחמקה מהתשובה.
אני לא חושב שאני קשה. יש לי עקרונות שכמעט לעולם לא מתרככים, אבל העדר עקרונות לא הופך אותך ל"קל", אלא לסמרטוט. אני דורש מכולם, אך בעיקר מעצמי, שיפור, עקביות, ביקורת עצמית ומעריץ יושר והשגיות. אני מופנם, שונא קולות של אנשים וגם מבעליהם שומר מרחק. מגיל צעיר אמצתי לעצמי דיבור עצל כדי שלא ישאלו אותי שאלות מיותרות. אני מתעב שיחות סרק וקונה במזומן כל מה שאני אוהב כדי שיהיה אך ורק שלי. אבל אל מי שאני רוחש לו כבוד, אין רך ממני בתבל. עליהם אני מגונן, קשוב להם וסבלני, וכמעט ולא קיים מעשה שיעורר בי כלפיהם בוז. יש לי קומץ של ידידים קרובים והתברכתי בשני חברים למענם ולמען יקיריהם אני מוכן למות. למרות שלדעתי חבר צריך רק אחד, בתנאי שהוא טוב... כמובן.
"אני קשה?" שאלתי קולגה בוקר אחד, מבלי להשיב לברכת שלום אוטומטית, בה כמו תמיד פגש את פניי.
"ועוד איך!" פתח אלי זוג עיניים מופתעות, "ילדים שלך מסדרים את המיטות וממונים על פינוי מדיח מאז היו בני שלוש!"
"שנתיים וחצי," תיקנתי אותו.
"ילדים שלי עוד לא הלכו בגיל הזה!"
"בולשיט, אל..." שיסעתי את עצמי, "אתה פשוט בחרת להקל על עצמך את החיים ועל הדרך עליהם."
"בנאדם!" הוא נשמע מעט נעלב, "אתה מתחיל את היום מהתעמלות משותפת עם ילדים ב- 5:30 AM ומשתייה של דשא. אצלכם בבית מנגבים את הברז אחרי ששוטפים ידיים. אתה לא סתם קשה, אתה צבא!"
"שתייה של מיץ נבט חיטה, ומנגבים גם את המקלחון אחרי מקלחת." שוב תיקנתי אותו, "בסדר, הוכחת שאני מסודר. מסודר אין משמעו קשה, מה עוד שזה לא חל על האורחים."
"אמרת אמרת," הניף את ידיו בתנועה תיאטרלית, "אני הולך להביא לי קפה מהמכונה, אתה רוצה גם או ששוב תשתה מים כי הקפה שלך חייב להיות בדיוק כמו שאנג'לינה מכינה?"
"מים." פלטתי כלאחר יד.
"לא קשה, מה פתאום! לא קשה בכלל, רק מסודר!" שמעתי אותו רוטן בדרך אל היציאה.
התקשרתי לנייד של אנג'לינה כדי לברר סופית אם אני קשה או לא, וכמו להרגיז, ענה לי קול זר. ביקשתי את אשתי והקול השיב לי שהיא כרגע לא נמצאת במקומה. למרות ששאלתי מתי להתקשר ונעניתי שתתפנה בעוד עשר דקות, גם אחרי עשר דקות על השעון ועוד שתיים לכל מקרה, ענה לי אותו הקול. שוב ביקשתי את אשתי שעדיין לא חזרה ושוב נתבקשתי להתקשר בעוד עשר דקות נוספות.
"טוב, תמסרי לאשתי שתחזור אלי." מלמלתי לתוך הנייד, "אני בעלה."
"תיארתי לעצמי שאתה בעלה של אשתך, סר," השיב הקול, "אני אמסור."
כשחזרה אלי, הסבירה שהייתה בחדר תיקים וכיוון שלשמלה שלה אין כיסים, לא לקחה אתה את הנייד. הודעתי לה שאאחר היום, כדי שלא תדאג וניתקתי את השיחה.
כשהחניתי את הרכב ומסתבך עם המחשב הנייד, הניירות ועם כל השקיות שישבו במושב האחורי, התעכבתי להיכנס, אנג' יצאה לעזור לי. היא לא אמרה מילה למרות שבבירור הופתעה לראות את התוויות שבצבצו מתוך השקיות. כשנכנסנו הביתה, ביקשתי ממנה למדוד ולהביע את דעתה על השמלות שקניתי. היא פסלה שתיים מתוך שש ואמרה שתחליף/תחזיר אותן מחר. הודתה לי, כמובן, בנשיקות הכי מתוקות בעולם והגישה לי את הארוחה. בזמן שהאכילה אותי, פעם עם מזלג, פעם מתוך שפתיה, מקנחת את פי בלשונה, זרקה אלי מבטים מצוחקקים, אבל לא הוציאה מפיה הגה, כי היא יודעת שאני לא אוהב לנהל שיחות לפני שאני קובע מתי. אחרי שהשכבנו את הצאצאים במיטות ופרשנו לשלנו, אחרי שנשימותינו התייצבו ושוב נשמנו בנפרד, אחרי שהניחה את ראשה על חזי ורגלה התחפרה בין רגליי כמו שאני אוהב; אספתי קווצה משיערה, הסנפתי את ניחוח התותים, ועוצם את עיניי בעונג, שאלתי:
"אני נורא קשה, או שרק קצת?"
"אתה לא קשה בכלל, תינוקי," לחשה והניעה את רגלה על אשכיי, "אתה מאוד... מסודר. כל אישה עובדת צריך שיהיו לה שש שמלות עם כיסים עבור הנייד, אם היא מאוהבת בגבר לא קשה, ומאוד מסודר."
"נכון," הסכמתי ונשמתי לרווחה.
"אבל אתה יודע," הוסיפה טרם שקעתי בשינה עמוקה ונטולת חלומות, "אולי, כשאתה מתקשר, עדיף שתבקש את אנג'לינה ולא את אשתך... אם אתה ממש מתעקש לעשות רושם לא קשה."
"יש לך כיסים עכשיו, אז למי אכפת." הקפתי אותה בזרועותיי, סידרתי את גופה השברירי והעדין על חזי בתנוחה אותה היא מכנה CAGING, והסנפתי את אהבתה עוד פעם אחת במלוא הריאות, הפעם לפרידה. עד הבוקר.
-
היא חיבקה אותי כשהתעוררתי, ופולטת לתוך צווארי את חום נשימתה ודאגתה אמרה: אתה הכי רך שהכרתי בכל ימי. אבל אתה שלי בהשאלה כי כששוב תפרוץ מלחמה, אתה תתקשה ותתקשח ותביט בי במבט מזוגג ותאחל לעצמך לא לזכור אותי כדי לא להישבר, כדי לחזור אלי שלם. ולי תאחל לשכוח אותך אם לא. אתה כמו עלי שלכת שנופלים ברכות על האדמה כי הם חלק ממנה. אבל לא כדי להכות בה שורש.
לולי הפוסט הקודם, הייתי אומר ששוב מדובר בפרדוקס. אבל אני עייף וטרוד מדי ולכן רק אצרף לינק למשהו שכתבתי לה, בתקווה שגם כל מי שקורא אותי כאן, יצטרף אלי בתפילה.
