רקוויאם לחלום

יהיה בסדר
אני מבין אותך
אל תדאגי

הוא מרגיע אותי

לא

הוא לא

כבר שכחתי כמה הוא חד. ויודע להכאיב.

אפשר גם לא להיפגש

בארבע מילים רזות

הוא זורק שמיכה על ערימת המניפולציות המפותלת שטוויתי וחונק אותה, יש לו כישרון כזה, עוד לפני שהספיקה להתהוות

אני נשארת בלי מילים
בכלל

לפעמים את ככ מתוקה
הוא אומר
וחמה ורכה. וסקסית. והעור שלך חלק ואת נעימה

סתם.
הוא לא באמת אומר

הוא מסיט קווצת שיער מהפנים שלי וזה מרגיש כמו ליטוף אבל אז הוא מושך לי
חזק
בשיער
את הראש לאחור
ונותן לי סטירה
וכועס שאני נרתעת
אל תזוזי. ידיים למטה. ועוד אחת

כי אם זה לא כואב זה לא הוא
ככה הוא גם אמר לי
פעם. כשפתאום בלי שום סיבה הוא צבט לי חזק נורא בפיטמה
וכשדמעות הפתעה ועלבון עלו לי בעיניים הוא אמר את זה
ואחכ הוסיף בשקט
זה מה שאנחנו עושים, את יודעת

מתגעגעת. נורא. נורא. נורא ואיום ונורא.

תגיד לי בואי. עכשיו. ותזיין אותי כבר. בבקשה.

כשהייתי איתו הרגשתי כמו נסיכה
הכי יפה
הכי מוצלחת
הכי חדה

זה באמת משונה
כי הוא גער בי בלי סוף
וכעס עלי מלא
והעדיף לא פעם אחרות על פני
ואמר לי דברים איומים
למשל שזאתי מאתמול הצליחה בדיוק איפשאני נכשלתי
שאולי המקום הזה אצלו, תחת שרביטו, לא מתאים לי
ואולי כדאי כבר שאסיק מסקנות

אבל כל האחרות באו והלכו
ואני נשארתי קרובה אליו הרבה זמן
ממש המון
לפעמים הוא היה מרוצה ממני
כשנפגשנו היה לו מבט כזה, מעריך
לא פעם הוא גם אמר לי
גם כשהוא כעס
שאני נראית מיליון דולר
שהשמלה הזאת יפה עלי
שאני תמיד מוקפדת
ולמה עם מראה כמו שלי אני לא מצליחה להשיג יותר
תמיד דמיינתי שאני הקמע שלו
שסערת האהבה המטורפת שלי היא כמו הילה
שומרת עליו מכל רע

הוא זכר לכתוב לי כל יום
דברים מצחיקים
או כועסים
דברי ציווי
חרפות וגידופים
או הוראות ענייניות
לא חשוב באיזה טון
אבל הוא היה נוכח
ומילא את עולמי

חשבתי עליו שניה לפני שנרדמתי
ואיך שהתעוררתי

תמיד חשבתי שהוא לא יוותר עלי לעולם

ואז
כשזה נגמר
והוא ויתר עלי
התרסקתי

הרגשתי כמו אפס
לא יפה ולא שווה
וטיפשה
אפילו שהיה סביבי באז והתחילו אתי כל הזמן
בכל מקום. לא רק כאן
זה לא עזר
אפילו שקיבלתי מחמאות מכאן ועד סין
ומכוח ההרגל
או בגלל שאני צריכה אישורים תמידיים
המשכתי לכבוש כל מה שזז סביבי
ואנשים המשיכו להיקסם ונפלו אחרי כמו שובל
זה לא מחק את התחושה שאני אפס
א פ ס
כלום אחד גדול

כי הוא ויתר עלי. ויתר עלי.
ויתר.

סמכתי על הזמן המחורבן שיעשה את שלו
כמו שכולם תמיד אומרים
אבל עברה כמעט שנה

כן. נכון
לפעמים אני עפה על עצמי

אבל אני כבר בכלל לא בטוחה
שאי פעם
אחזור להרגיש כמו נסיכה

לנצח כשאשמע את הקול שלו יעבור בי רעד נעים כזה

תמיד אהבתי אותו וכשהוא מת זה טלטל אותי

ושבוע חשבתי עליו בלי הפסקה, בצער, כאילו איבדתי מישהו קרוב, על היוצר האנדרוגיני הזה, מוכשר וצבעוני ומעורר הערצה, תמיד שבה את ליבי איך שהוא חלק את האנג׳י שלו עם הסטונז ויצא מזה שיר מהמם

וחשבתי שאולי העולם נשמט מאיתנו, ואנחנו מחליקים ממנו חרישית ומבלי דעת, כי כל הגיבורים שלנו מתים, אחד אחרי השני

והוידיוקליפים האחרונים שלו, שהשתחררו לאוויר לכבוד מותו, שהוא עשה כשהוא כבר יודע שהוא גוסס, עם תחבושת כרוכה על הראש וכפתורים תפורים במקום העיניים המוזרות שלו, כמה אומץ צריך, שזעזעו אותי עד עמקי נשמתי, כמו שהוא בטח התכוון שיקרה

שבוע שמתחיל בקול הזה שמזיז אצלי דברים בפנים לא יכול להיות רע.. אני חושבת לעצמי

Wild is the wind

לנצח כשאראה את הספרות שלו ארגיש משהו

לרוב שמחה, כי זה סימן שהוא חושב עלי
לפעמים קורה שהן מעוררות בי כעס. ואז אני עושה זין, או מקללת. לא אותו, חס וחלילה. את העולם הדפוק הזה. זין. פאק. זין. שיזדיינו כולם.

לנצח כשאני רואה את הספרות של המאהב הקודם שלי ארגיש משהו. לרוב סיפוק. ולך תאכל זין. תחשוב עלי ותאכל תלב, מאניאק בנזונה

לנצח כשאראה את שלוש הספרות של זה שלפניו אראה בדמיוני את העיניים הכחולות כמו ים שלו ואדע שאצליח היום בבחינה, או במשו אחר, או שסתם יהיה לי יום טוב

כל אחד והשלוש ספרות שלו, זה האו.סי.די. שלי ועוד שתיים שלוש אהבות סוערות ומענות לייק הל, כמו שאני אוהבת, עם שלוש ספרות לכל אחת, אאבד את השפיות מכל הג׳אז הזה ואצא מדעתי ויאשפזו אותי בכפייה

כמה מהר זה חוזר אלי
במהירות האור
כמה מילים שלו והלב דופק לי חזק
הכוס שלי פועם
כדוריות של שמחה בלתי נשלטת זורמות לי בתוך הדם
כל ההבטחות קרסו והן זרוקות בערימה בפינה
השקרים ששיקרתי לעצמי מביטים בי בתוכחה

כמה מהר אני מתאהבת

הוא מבקש וידיאו פורנוגרפי שלי וכמה תמונות עירום איכותיות וטריות
אני מתקשה לספק את הוידיאו
שולחת באימפולסיביות רק תמונות
טריות, ברור
מהבוקר

בשעתיים האילמות שמשתרעות אחרי ה*send* אני כבר מתכננת לעצמי שלל מיתות. הנה אני תולה את עצמי ברוב טקס על עץ אלון ענק. או נכנסת לים וצועדת קדימה, שמלת משי ויקטוריאנית עתירת בד צפה-חגה סביבי בדממה על פני המים השחורים עד שאני נעלמת.
קופצת קפיצה הרואית, גופי שלוח קדימה, ידיי פרושות לצדדים, מקצה המגדל

ואני יודעת.
אני יודעת שהוא לא משחק כאלה משחקים
ומן הסתם היה עסוק ולכן לא ענה
אבל המנגנון התנודתי הזה שעובד אצלי, רק קצוות, או שאני עפה על עצמי או שאני אפס, א פ ס, כלום, לא שווה, עובד עכשיו בבעירה גבוהה עם כל המנועים.

רק אחרי שעתיים מגיע פידבק. מפחדת לפתוח.

אוזרת אומץ

אחלה תמונות.

שווה זיון.

יש לי דחף לירות מהר בחזרה
רק שווה זיון?!
רק זיון אחד???!?

אבל אנלא רוצה לצאת אשת הדייג אז אני כותבת

תודה רבה לך אדוני רב החסד

ובדמיוני אני קדה קידה קטנה
כמו ילדה טובה ומנומסת

בואי, יפה שלי
רק עוד פעם אחת
אראה את הזיק שניצת בעינייך
את האישונים שלך מתרחבים
את הלב שלך דופק בטירוף מתחת לבד השמלה הדק
את הרעד הזעיר, הבלתי נראה כמעט, סומר את עורך
מצטמרר למגע ידיי
התגעגעתי בשתיקה לא פעם בזמן שחלף
אתפוס את שיערך ואמשוך לך את הראש לאחור..
חזק...
נאקת הבהלה שלך תעמיד לי את הזין יותר חזק
אקרע ממך את השמלה במשיכה
את לא תגידי מילה
המבט שלך לכוד
לא יזוז מעיניי כשאחדור לתוכך באיבחה
רק עוד פעם אחת

היום..
ביום השנה למותנו.

בלי לתכנן מראש, נפגשתי היום עם חברות שלי.
ככה יצא. ממש במקרה.

היכרתי אותן בכלוב

כל החברות שלי מהכלוב קרו בהתחלה בגללך, אחכ בזכותך.

כי דחקת אותי לפינה וכופפת לי את היד והכרחת אותי למחול על הגאווה המטופשת הזאת שאימצתי לי בתוקף ולהתחיל עם בנות..
הייתי כלבה (כאילו. בחיי שרק כאילו) מתנשאת כזאת, עם מקל באורך מטר בתחת
שלפת לי אותו משם ביד חזקה
בהתחלה זה עלה לי ביזע ודמעות..
שנאתי את זה בדם
הרגשתי כמו כלבה מוכה ומושפלת

ואז..

אז התחלתי להנות מזה

למדתי להיות חברותית
גידלתי אלטר אגו חדש, שהיה זר לי לגמרי..
נוצרה הסטורמהאנטר הזאת, בטוחה בעצמה, כובשת.

הרי הייתי חייבת להקסים אותן

הוצאת אותי מאזור הנוחות שלי
הכרחת אותי להתנהג בניגוד לטבעי המרוחק, הקריר, המסוייג.

הרווחתי בגדול.
גם מלא חוויות
וגם יש לי חברות מדהימות.. מאז.
הן כמוני...
תשוקות דומות, התלבטויות משותפות..
חברות אמיתיות, חכמות, יפות, חזקות.
הן היו נועזות והיה להן ראש מספיק פתוח כדי ללכת אתי

למדתי מהן לא מעט..

אתה כבר לא אתי, אבל הן כן, לצידי, ועוד איך!!

הן מכירות אותך.. מי יותר ומי פחות.
היו זמנים שבכל פגישה איתן הייתי מדברת עליך בלי סוף.. בהתלהבות, בערגה, בהתרגשות, בכאב
הרי חתיכת דרך עברתי אתך..
היו דרמות וסערות מכאן ועד סין

היום דווקא כמעט לא דיברנו עליך.
הן קצת סנטו בי, בחיבה מחוייכת, על זה שאני עדיין כותבת עליך ומדברת אליך, גם אחרי שנה.
לאכפת לי. נוח לי אתן.
הן מבינות אותי
ואני עושה מה שטוב לי

היום
ביום בו מוקיעים פה באופן די גורף דרכיהם של שולטים

אני רוצה להביע דעה אחרת

אני רוצה להגיד שיש עוד פנים לדברים..
שלא הכל שחור-לבן..
שלפעמים מה שרע לאחת הוא טוב לאחרת
ומה שרע לאותה אחרת בנקודת זמן מסויימת, לפעמים, בפרספקטיבת הזמן, נראה דווקא טוב מאד

אז מה את רוצה.
הוא שואל

שלא תהיה כזה סופי!!!
אני צורחת
שיהיו לך הרהורים וספקות לפעמים, ולא רק אמירות פסקניות
שאדע שלא הכל שחור ולבן אצלך לגביי
שלא תהיה אדיש.. ובטח לא זחוח
כאילו אני משב אוויר קל שהיה וחלף
ולא הותיר שום שריטה, או שקע, או סימן, כאילו מעולם לא הייתי

שתועפות הרגש האלה שאני מטיחה בקיר לא נופלות בצד הזה שלו
שמשהו מהן גם נספג ועובר לצד שלך

שתגיד לי פעם אחת
שגם לך כאב
שיש חוטי געגועים שחולפים בך מפעם לפעם
אני רוצה לדעת שהרגשת.
ואולי אפילו שאתה עדיין מרגיש..

משהו..
זיע קטן של תחושה
סימן זעיר.. חישוק של הלסת.. ברק בעיניים.. צל של לחלוחית

שאדע שגם לך קשה לפעמים
אפילו שאתה כזה חזק. ונעלה עלי, בת התמותה

זה מה שאני רוצה

בשלב הזה

אתמול שוב חלמתי עליו
חלום נורא מוחשי
מהחלומות האלה שהולכים אתך יום שלם. אולי יותר.
שאת מתעוררת ועדיין נשארת חצי ישנה
ועושה את הדברים על אוטומט, את לא באמת מודעת למתרחש
אני שמה מים בקומקום עדיין אפופה בתחושת החלום, בריח, במגע, ועד שהם רותחים אני פותחת דואר ונכנסת לכלוב ופתאום אני רואה אותו כאן.. אחרי הרבה זמן שלא.. הלב דופק לי חזק ובלי לחשוב אני כותבת לו חלמתי עליך ממש עכשיו..
הוא עונה לי מיד שיש שיר כזה, שמתאים לכאן
וישר אני יודעת על איזה שיר הוא מדבר ותוך שהוא מתנגן לי בראש אני כותבת לו במת?? אז כן!! אני משאירה מקום!!
וחושבת שאני לא זוכרת שהוא חיבק אותי ממש אי פעם, כל השנים האלה, אולי פעם אחת, שנכנסנו לדירה שלו והוא הצמיד אותי עם הגב לדלת ועמד גבוה מעלי, קרוב קרוב, ספק מגונן ספק מאיים, נורא גברי, והזיכרון מעביר בי רעד
הוא כותב לי שנראה לו שאני במקום טוב. ושהרומנטיקן היפה והמכיל עושה לי טוב
ואני עונה לו שהוא בעיקר יפה
וחושבת לעצמי איזה משונה.
איך יכול להיות שהוא לא יודע.. איך הוא לא רואה. הרי אני עדיין כותבת עליו.
כמעט רק עליו
כמו פאקינג ביוגרפית שלו

החודש לפני שנה נפרדנו
הייתי בטוחה שתוך שעתיים אני מוצאת לי שולט אחר
כי ככה היה לי תמיד
אהבה חדשה השכיחה את זו הישנה
אבל זה ממש לא מה שקרה.
לא שלא היו לי מיליון אופציות
הרי אני מהממת וזה לא נעלם מעיני הסביבה.. אפשר לומר בוודאות ששוררת ביני ובין הסביבה תמימות דעים גורפת לגבי כח המשיכה והמהממות שלי
אבל לא יכולתי לשער שהאבל עליו יהיה כל כך עמוק, חריף, וממושך. לא היה לי מושג שקיימת עוצמה כזו של יגון..
שארגיש גם אחרי שנה של נתק כזו קירבה מיסטית, כאילו הוא כישף אותי, כאילו רק אתמול הוא עוד ניהל ונענע אותי

הוא ממשיך. ואומר שוב, כאילו הוא לוחץ עלי ומשכנע אותי להתמיד במה שהתחלתי, כמו שהוא היה עושה פעם, כשהוא היה מחנך אותי
נראה לי שהוא עושה לך טוב.
את אוהבת יחס חם
ובחורים יפים אין הרבה, כל שכן גברים
אנחנו ממשיכים עוד קצת להתכתב, באופן נעים ומחוייך ורך כזה

ונורא מתחשק לי לשאול אותו אם הוא לא מתגעגע אלי לפעמים, כמו שאני כל הזמן, אבל אני מפחדת מהתשובה שלו אז אני מתאפקת. ושותקת

אחכ אני בוכה קצת.. הרחמים העצמיים האלו.. ותועפות הרגש שעולות לי לגרון..
אחרי שדי הרבה זמן, איזה שבועיים, לא בכיתי עליו

ואז מגיעה הודעה מהגוד לוקינג, שאיכשהו מצליח תמיד, גם כשהוא ממש מעצבן, לגרום לי לחיוך רחב, כזה שפוער לי גומות בלחיים, מאוזן לאוזן

אתמול היה לי יום טוב, חלומי משהו

אני אוהבת שהגברים שלי יודעים, כשאני מטפסת גבוה מדי, ואני מתאבדת על שנינו והכל נראה אבוד, להושיט לי סולם.

הגוד לוקינג כזה
בקלילות הוא צולח כל נפילה שלי, כל הרמת ידיים.
כשאני משרטטת את התמונה בשחור קודר הוא שולף אותי משם, משועשע.
הוא לא מתרגש ממני, למזלנו.

אחרת מי יודע איפה היינו.
יותר נכון בטח כבר לא היינו.

כשנעלמים לי ליותר מכמה שעות אני כמו ילדה, נבהלת שאולי זה נגמר, ובכלל לא קיים, וגם לא היה אף פעם, וכשאני נבהלת אני משתוללת ונוטה לעשות שטויות.

הוא כבר יודע, מכיר את הפוביות שלי, ומקפיד להיות נוכח, גם אם במילים ספורות, אבל הוא מראה לי שהוא נמצא שם.

פעם
במערכת יחסים הקודמת
היו לי כמה ימים קשים כאלה. האדון לא התייחס אלי. אני זוכרת שבהיתי בצג בציפיה אובססיבית וכלום לא קרה.
יום שלם. יומיים. במושגים שלי, עם האהבה המטורפת אליו, זה נראה כמו נצח, והסלים במהירות להתקף חרדה ענקי.
כשקיבלתי אחהצ סמס מהמפתה המיתולוגי שלי, אותו אחד שהאדון אסר עלי באופן שאינו משתמע לשום פנים לתקשר איתו, עניתי לו, באימפולסיביות מהולה בתחושת מגיע-לי-כי-האדון-שלי-במילא-מתעלם-ממני, שאני יושבת עם חברים בשדרה, קרוב למשרד שלו.
הוא הגיע תוך דקות
נכנס פנימה, איתר אותנו בשניות
חייך יפה לכולם ואמר לי בשקט בואי

קמתי ויצאתי אחריו בלי מילה

החברים שלי בהלם

הוא צעד קדימה

אני נשרכתי אחריו בלב הולם, יודעת שאני הולכת לחצות גבול בלתי עביר

זה נגמר במציצה מפוארת בחדר מדרגות

ובאימייל ווידוי מפורט לאדון על מה שעשיתי, כמה שעות אחרי, כי מעולם לא הסתרתי ממנו דבר.

התגובה שלו היתה קשה, כצפוי
אבל הוא לא בעט אותי.

הורחקתי. לחודשיים.
חודשיים שלמים, תמימים, ארוכים, אינסופיים.
כמו בהרבה עונשים קודמים, כשהוטלה הגזירה היא נראתה לי בלתי אפשרית והסוף הוודאי של יחסינו.
אני לא עומדת בנתק של שעות, אז חודשיים..?
לא. לא. לא!!! אין מצב!!!!!!
בנוסף היה עלי לעשות פעם ביום מקלחת קרה כקרח
נאסר עלי לאונן
נאסר עלי ליצור עם הוד מעלתו כל קשר שהוא
ולהישבע לו בכתב שלעולם, לעולם לא אענה יותר ולא אהיה בשום קשר עם ת׳, המפתה.

בימים הראשונים ידעתי שאני מתאמצת לחינם כי אין מצב שאעמוד בזה. זה נגמר. בטוח.
אבל בכל זאת, מחמת הספק, מילאתי אחר ההוראות שלו. כל יום מחדש. רק עוד יום.
לא אוננתי. לא עניתי לעשרות הודעות מת׳. וקיללתי את כל העולם תחת מטח המים הקפואים, כל יום מחדש.
הימים עברו והמשכתי בריטואל מכוח האנרציה, ובהמשך בגלל שאם התאמצתי והצלחתי עד עכשיו אז חבל להפסיק.
אבל האמת, שתכלס
לא יכולתי אפילו לדמיין שלא אראה אותו יותר.
הייתי מאוהבת בו בטירוף, באופן טוטאלי, כל היום, כל הזמן הוא ורק הוא, האסנס של הווייתי, טעם החיים שלי
עקבתי אחריו מדי יום לבדוק שהוא חי: בכלוב. בטוויטר. באתרים אחרים בהם הוא כתב.

הייתי בטוחה שהוא שכח שאני קיימת.
והמשכתי בכל זאת למלא בדבקות אחר ההוראות שלו.

יומיים לפני תום תקופת העונש, במהלך המעקב היומי (יומי עלק. תלת שעתי. על מי אני עובדת), באחד הבלוגים שלו, הוא העלה פוסט חדש.

והלב שלי ניתר לשמים

זה היה משהו שכתבתי לו פעם, מזמן.
בשפה שלי, מילה במילה.

ככה. בלי מילים. הוא סימן לי הכל..
עולם ומלואו..
שהוא זוכר שאני קיימת.
שהוא ספר, יחד אתי, ויודע שעוד יומיים תום תקופת העונש.
שהוא פאקינג כן.. כן... אותי!!!!!!

בתאריך המאושר כתבתי לו והכל חזר לקדמותו

מעולם לא דיברנו על זה
מעולם לא איזכרתי באוזניו שראיתי את הפוסט
מעולם לא הודיתי לו על המחשבה, על תשומת הלב, על הפרס הזה שהוא נתן לי..
לא סתם סולם..
Stairway to heaven

מי אמר שאין רומנטיקה בבדסמ..

העולם הכי רומנטי אבר