מחשבות על שליטה

בין תקווה ליאוש ושוב לתקווה
בין חלום לזיכרון
זכרון את הטוב
מנסים לשכח את הרע
וחולמים מחדש
ובשקט שלי אני צפה
במגע החבלים אסופה
והשדים של העבר לא נותנים מנוח
בחבלים מוצאת את הכח
לנשום, לצלול, להרגע
וכל יום שעובר
זה יותר מתגבר
כמה שהמגע החבלים חסר
ושזה יהיה יהיר
כזחבלים עוטפים את גופי ונפשי
הלב שלי מאיר

פוטרט עצמי, ציור מקורי שליח

מתגנבים וגונבים
סטירה מכאן חיבוק משם.
כל מגע משאיר סימן,
קודם על הלב ובסוף על הישבן.
הסימנים מכחילים ונעלמים
ובמקומם מופיעים חדשים ומדהימים.
שמעידים על רגעי תשוקה,
ושלווה מתוקה.
הזמן שלנו קצוב
ולפעמים כשהכל נראה עצוב.
אתה שולח הודעה
את באה לחיבוק חטוף.
והידיעה שלא נשארים לאורך זמן
בלילה קובעים את הדייט הבא ביומן.

מוניל לוניל פצפוצים ומעניין מה הלאה. 

שבועיים של חקירה מלווה בריגוש.

בלי הגדרה עד ההודעה.

הודעה שעצרה ובלי יותר מדי מילים,

הביעה ים של רגשות.

הכי רחוק מהעולם,

הכי קרוב שקיים. 

כל כך שונים וכל כך דומים.

ביישנות ומבוכה,

מוחצנות ושמחה. 

את פנויה עוד שעה

קפה במרפסת 

מסאז בקטנה 

שיחה קולחת וישר למקלחת.

והשדים מתגלים

ומוניל רגוע 

פוגשים את המגע הפגוע,

סימנים כחולים של נשיכות של תשוקה,

ושדים שלי בחושך רוקדים איתך.

אתה בודק, חוקר את רמות הכאב,

ואז חופן לי באור את השדיים

ומסובב ומוריד לברכים.

נהנה מהליטוף,

ושולח לי חיוך של אושר וטירוף.

אני רוצה לפתוח את ליבי לפניך

אני רוצה שהסקרנות שלך תתעורר 

ואותי תעורר.

אני מחכה שתיתן לחומות שלך ליפול

ושתיכנס איתי לעירפול,

למצב של ריחוף של טירוף.

שתביט לי בעיניים

לפני שתשיל ממני את הבגדים.

שתלטף את פניי

רגע לפני השמות גנאי.

אני רוצה שנצחצח ביחד שיניים,

ואז נחזור למיטה לסיבוב פעמיים.

אני רוצה לחדור לך לנשמה

ולגעת לך בקרקעית, עמוק בקרביים

וביחד נפרוש כנפיים.

אחרי לילה בלי יותר מדי שינה
קובעים להיפגש.
מגיעים ליער, המצלמה נשלפת
ומתחילים.
השיחה זורמת ואני נהנת,
משותוללת.
ורגע לפני שמתחילים באמת
נשלפים מהבועה למציאות
שבשמים.

ואז זה מגיע, מגע החבלים שעוטפים
עם כל סיבוב אני צפה יותר ויותר.
מדי פעם מקניטה והוא מרוכז בשיטה.
לרגע נותן לי ביס שארגע.
נשמעת קללה ואז אני כבר הפוכה.
תלויה ומשייטת.
צפה בבועה, מסתובבת מרוכזת.
בספייס שלי, בשקט הפנימי
ורק המוזיקה שברקע.
מעצימה את התחושות. 
מתרחקת, מתקרבת, נעלמת
בעוצמות משתנות במקצבים לא ברורים.
עד לרגע שהרעש נעלם.

כשהוא רואה אותי ככה.
הוא מתחיל להשתעשע.
לא נותן לי להנות יותר מדי.
מדי פעם צחוק
מדי פעם שאלה,
ופתאום די נגמר עד לפעם הבאה.

שעה אחר כך ריחוף שונה.
במרפסת אצלי, עם ציוץ ציפורים.
וריח של פריחה מעורבב עם ערומה של קפה.

מרוכזת בצלילים שונים לגמרי.
צלילי קולות של שיח, וסקרנות שסוף סוף באה לסיפוקה.
האומנם?
רוצה עוד לחקור ולגלות, את האדם שמאחורי
משקפי השמש.

מסיימת את היום.
עם המוזיקה והסאדיסט האהוב עלי
ב3 שנים האחרונות.
זה שלא מוותר לי 
לא משנה כמה אני מתבכיינת ומקללת
זה שמעודד ומעצים.
ומגלה בי ולי צדדים וכוחות בכל מפגש מחדש.

3 מפגשים, 3 אנשים שונים.
חיבורים שונים, קשרים אחרים.
ויום שכולו הצפה וציפה אחת גדולה.
רצה מהנאה אחת לאחרת.
נהנת מכל מפגש ומהעוצמות השונות.
נהנת לחקור ולגלות.
ובעיקר נהנת מהתוכן והשיח של היום.

מאחלת לי שירבו ימים כאלה וחג שמח. 🥰

כששואלים אותי את השאלה הזאת. 

אני עונה.

אני נשלטת וכן אני מאוד פתוחה וגלויה עם המשפחה והחברים לגבי הבדסמ והזהות שלי. 

ובמקום לספר להם עד כמה, אני נותנת להם לקרוא, משהו שכתבתי לאבא שלי. 

כן, כן לאבא שלי, האיש שלימד אותי שאני צריכה תמיד להיות גאה במי שאני, במה שהפכתי להיות, בתרבות ובשורשים שלי, במשפחה שלי ובזהות שלי.

תלמד אותי לסלוח
איך ללכת איך לחזור
לקבל את הילדה שהשארתי מאחור
מי היה שם ולמה עכשיו
זה הזמן שלנו יחדיו
להבין מי השאיר נזק אחריו.

תלמד על העולם שלי יותר
בוא נדבר
פתוח בלי פילטרים ומילים יפות
מה זה בדסמ ומה נכנס אלי לפות
מה זה סשן ומילת ביטחון
ועל הקהילה שהיא הרבה יותר
משפחה ואדון.

נדבר על זוגיות ואהבה
ילדים ומשפחה
הנאה שבחיים והחרא שבפנים
על ניצול ואימה
על הדדיות וזרימה
על חיבוק והכלה
בכל הכאוס נדבר על מחילה.

על איפונזה וסליחה
על הזכרונות שמציפים
ןרגעים משמחים לצד עצובים
על אהבה שאין לה סוף
ועל החופש ועוד איזה בלוף.

תלמד אותי מה זה טוב
ואחרי שיחה כזאת
האנרגיות במעוף.
אבא שלי אתה יחיד ומיוחד
וזכיתי שבגילי המופלג
אתה משמש לי למשענת
יותר מחברה
מכיר אותי יותר  מבחורה
אתה שלי.
ולעולם לא תעזוב אותי

בוקר שיגרתי 

עירוי דם אחרון.

4 דקירות האחות לא מצליחה, קוראת לאחות ראשית עוד 4 דקירות ביד השניה  

אני צוחקת, נהנת חחח מעודדת אותה להמשיך , לעבור לשורש כף היד, עוד 2 דקירות וואלה נעים לי, האחות בהלם. 🤣🤣🤣

קוראת לאחראית מעבדה עוברת למחט גדולה יותר 

והפעם נתפס😅

תגובת האחות, איזה כייף זה מטופלים מאזוכיסטים שלא מתלוננים. 🥰

אני- תודה על הסשן 🤣🤣🤣

#ן

#סוג_דם_o

מרגיש הכי טבעי בעולם.
שני נשמות שמתקשרות כבר שנים.
בפועל אולי שבועיים.
קורא אותי בלי מילים.
מחבק חיבוק דב.
מרגיע במילה.
וגוף של שחיין. 🙈
מהופנטת ממנו, מקשיבה לכל מילה.
מסתכלת בעיניו מחפשת את הפירצה
נהנת מהחיבוק והעטיפה של הדב.
מהיד על הצוואר.
מאיך שהוא מכניע אותי בין לבין
מהמשחק של הילדה
מהדגדוגים שאני שונאת 🙃
והתסכול שאין לזה המשך
כמו שאני רוצה.

אבל יש לזה המשך טוב יותר
כי הרווחתי חבר לחיים. 

ניסתי...
באמת שניסתי

ניסתי להתנזר.

ניסתי להתרחק.

ניסתי לשחרר.

ניסתי להדחיק.

ניסתי משהו אחר

ניסתי טעם וניל.

אבל זה חזק ממני.

זה מי שאני!

זה במהות שלי!

זה הצורך שלי!

זה מי שאני!

ואין טעם לנסות משהו אחר!

אני מתגעגעת
למבט של זה שהכניע אותי
וגרם לי לרדת על 4 בלי מילים.
לזה שהכאיב וליטף, קשר ושיחרר.
דיבר בגסות, השפיל, התייחס כמו כלבה.
ואז ליטף אותי לאט וברכות,
דיבר איתי לעומק, בכנות,
החזיק לי את הלב באהבה וזהירות.

אני מתגעגעת
לזה שנתן לי לסגוד לגופו
ולהיות בין רגליו.
להירכיה הברורה למרות,
שאבריו היו פרושים, חשופים, ארוכים
ויפים לנגד עיני.
אני מתגעגעת לרכושנות שהטריפה
כשנגעו בשלו, ולקנאה כשלא קיבלתי את שלי.
לעיניים ולמבט החודר
שמביט עמוק לתוך עיניי.
שמשחק לי עם המח.
רגע לפני הסטירה או הנשיקה.

אני מתגעגעת
לסיפורים לתשוקה, לאפטר שאחרי והשיח שלפני.
לזה שרקיד לי את הלב, דקה אחרי דקה.
לזיפים שלהם שדקרו, לפני שלטיפו.
לדגדוגים ולחקירות.
לשירות ולקולר השייכות.
לריתוק ולסקרנות
לאלו שלא הצלחתי לרוות מהם די
ואף פעם לא ידעתי
כמה אקבל ומתי

מתגעגעת לאופל ולעיניים הצוחקות.
לבילוים, להצגות, לטיולים ולשיגעונות.
מתגעגעת לגוף המסומן והכואב
למילים שכישפו ופצעו.
מתגעגעת להיות עטופה, מוגנת, מחובקת
מתגעגעת לרגע קטן של להיות נאהבת.
לשים ראש על חזה רחב,
להרגיש את הנשימות בקצב מהיר, נרגעות לאט.
לגוף שקט וגדול ולידים רודפות
ובטוחות שמחזיקות את הכל.

אני מתגעגעת לאלה שהיו ולאלה שיהיו.
למי שכבר פגשתי וגם למי שלא.
ולמי שיום אחד יקשור את גורלי ובגורלו.
מתגעגעת למשחק ולדייטים הראשונים.
קוראת להם לבוא אלי אחד אחד
מקרינה את האושר, הכאב והחופשי
מביטה בעיניים מחכה לשפתיים
משחררת את מה שקפא
החיבוק, הריקוד, המגע התנועה.
ומייחלת שיגמר הלבד.

שנים אני מפנטזת על שליטה נשית ואז הוא הגיע, ובלי הרבה דיבורים החליט שהגיע הזמן להפסיק לפנטז ולהתחיל להגשים.
יוצאים למועדון, הרגלים רועדות לי, הוא מניח יד על הגב, ספק ברכושניות ספק לעזור לי כי הוא מבחין במתח וברעד של הגוף. מסמן לי לשבת, נותן לי נשיקה ונעלם.  אני מסתובבת לחפש אותו והעיניים שלי פוגשות את שלה.
שיער שחור חלק ארוך, עיניים ירוקות ממגנטות ואם נודה על האמת גוף הורס ומלא בדיוק במקומות הנכונים.
היא מושיטה לי יד ולוחשת לי אל תדאגי הוא שלח אותי והוא מחכה לנו.
אני מחייכת לעצמי הוא מכיר אותי כבר כל כך טוב שהוא יודע אפילו לאיזה סגנון אני נמשכת.
היא מובילה אותי לחדר צדדי, אין בו יותר מדי, רק ספה עגולה, שולחן וכמה כיסאות.
היא מעמידה אותי מול הספה ושואלת אותי למה את מחכה?
עדיין בשוק מהסיטואציה לא יודעת מה לענות.
עם גבר אני יודעת להתמודד עם אישה זה כבר סיפור אחר.
אני מתחילה לגמגם ותוך שניה מוצאת את עצמי על 4 השמלה למעלה והצלפה שאין לי מושג מאיפה הגיעה פוגעת לי בעור.
ועוד אחת ועוד אחת, אני שומעת אותה אומרת: "את זה רצית, זה הפנטזיה שלך"?
ונעמדת מולי.
"עכשיו תלקקי ותתענגי על כל רגע, לא לכל אחת אני נותנת גישה". עדיין בהלם מהצלפות אני מריחה אותה והריח משכר ואני נצמדת לה לכוס מלקקת ומתענגת ותוך כדי מקבלת ממנה תזכורת בהצלפות מי השולט האמיתי.
היא מסמנת לי לעמוד, קושרת לי את העיניים ומתחילה לגעת בי, ללטף את הדגדגן ולסגת, לנשק את הצוואר ולהפסיק, אני מרגישה חסרת אונים ומגורה באותו זמן.
היא מתחילה לענג אותי עם הידיים בהתחלה ואחר כך עם הלשון.
ואני כבר ברקיע ואז אני שומעת אותו, "את רוצה לגמור?" מנסה להוריד את הכיסוי עיניים ומגלה שאני קשורה בידיים, מתי היא הספיקה ואיך לא הרגשתי, ושוב הוא שואל בקול חזק יותר,"את רוצה לגמור?"
אני מהנהנת שכן אבל זה לא מספיק טוב עבורו.
הוא שואל שוב הפעם עם הצלפה חזקה, את רוצה לגמור? אני צועקת כן בבקשה אני רוצה לגמור.
והוא אומר לי כמו תמיד רק כשאחליט.