לפני חודש. 26 בספטמבר 2024 בשעה 7:42
וַאֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ יָרֵ֖א מִפְּנֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ וַֽיַּחֲזֵ֖ק בְּקַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ: (מלכים א פרק א פסוק נ)
הביטוי "לאחוז (או להחזיק) בקרנות המזבח" השגור היום בפינו, הוא ביטוי שמשמעותו עקשנות, עמידה על דעתו בנימוקים שונים ומשונים, אך יותר מכל מי שנאחז בכוח במשהו מסוים בכל מחיר ולא מוכן לפנותו. הוא שונה מהביטוי המקורי שבו שלמה מתחנן לאלוהים שיציל נפשו.
כל חיי גדלתי ודרשתי את מיקומי בעקשנות יתרה, לא שיחררתי דברים גם אחרי שעבר זמנם, ניסתי גם כשנכשלתי, גם כשדחו אותי, גם כשלא הצלחתי, לא ויתרתי, דרשתי!!!
אם בדרך טובה ואם בדרך שפוגעת באחרים.
יש דברים שטבועים בי כל כך עמוק וזה לא לוותר אם אני באמת מאמינה במשהו.
למדתי עם השנים להקשיב ללב ולרגש, במקביל לעבודה עם הראש השכל והרציונל.
לפעמים הרגש ניצח ולפעמים הראש.
בכל העיניינים של בנו לבינה הלב תמיד מנצח. גם אם הראש יודע שזה הזמן להתקדם אני נאחזת, בטוב שהיה, ברגעים היפים, במתנות הקסומות, שוכחת לרגע מה היה שגרם להכל.
כשהייתי במערכת יחסים אלימה ידעתי בתוך תוכי שצריך לקום ולעזוב נאחזתי מתוך פחד או רצון לשקם. לקח לי זמן וטיפולים להבין שהגיע זמן ללכת.
ב7.10 הבנתי שאין דבר כזה פרידה טובה או מתוכננת כי איך מתכוננים למוות של אדם קרוב. וזה היה עוד תהליך שעברתי עם עצמי.
היום, היום אני עדיין נאחזת אבל לא מפחד או צורך אלא מגעגוע ואהבה, עדיין מתעקשת, מכילה את האחר מבלי לעצור ולחשוב איך ההתנהגות האוגצנטרית שלי משפיעה עליו, איך האחזות שלי פוגעת בו.
השבוע נשאלתי מה זה נשלטת בעיניי, המילה הראשונה היתה שחרור, לתת למישהו אחר אמון וביטחון שהוא יוביל אותי למקום טוב, שמישהו יכיר אותי גם בלי מילים, יכיר את הגוף, את המבוכה, את הניאונסים העדינים, את האגרסיביות שצריך לרסן ואת הרגשנות יתר.
להסתובב לידו ערומה תרתי משמע וכל רוח וכל נגיעה מרגישה כמו שרפה על פצע פתוח.
נשלטת זה לא רק מי שמתמסרת לאדונה עשה בי כרצונך, זה מישהיא שמבחירה בוחרת לשחרר את קרנות המזבח ולתת ל"אלוהים" להציל אותה לפעמים אפילו מעצמה.
זה לא רק סקס וסשנים, זה עמוק יותר, זה רגשי יותר, זה דרך חיים מבחירה מודעת, שכל כמה חודשים צריך לפתוח את ההסכם ולבחון אותו מחדש.
זה שליטה.
אני נשלטת אני לא מתמסרת, לא בקלות ולא בכלל, אני נותנת למישהו אחר לאחוז בקרנות המזבח בשבילי ולהציל אותי מעצמי.
וכשזה נגמר אני אבודה וכואבת, לא רק כי איבדתי את הבן זוג אלא כי איבדתי את עצמי. כל פרידה היא קשה כשלעצמה אבל פרידה במערכת יחסים בדסמית קשה פי כמה וכמה, כי פתאום את צריכה להציל את עצמך.
פרידות הן טובות הן חלק מתהליכי החיים, הן חשובות, הן מפתחות, הן תורמות ואין להם הכנה מראש.
יום יבוא ואני כבר לא אצטרך אף אחד שיחזיק במקומי את קרנות המזבח, ארגיש מספיק חזקה לעשות זאת לבד.
אבל כרגע, כרגע אני כואבת ונאחזת ומקווה אם הזמן שפצע יגליד ויפנה את מקומו למשהו אחר. כי בסוף כל לילה בוקר שוב עולה.
