The miseducation of

:)))))))))))))))))))

אחרי כמה וכמה שיחות טלפון קבענו להפגש לראשונה- הורית לי לחכות בפינת אחד הרחובות בצד חשוך יותר של העיר. עלי מעיל קצר ומתחתיו כלום, לפי הנחייה שלך. קבענו בשמונה ואני מחכה שם, והדקות חולפות אבל אתה לא מגיע. אני רוקעת במגפיי בנסיון להתחמם. אנשים עוברים ובוחנים אותי ואני מרגישה שכל זוג עיניים יודע עלי הכל, כמה עירומה אני מתחת למעיל ובכלל. אני יכולה להרגיש אותך בקרבת מקום, מסתכל עלי, בוחן אותי. בדקות הראשונות השתדלתי להראות אדישה ובשליטה, ועכשיו אני מתרכזת בנסיונות להרגיע את הלב הזה, שפועם כל כך חזק שנראה שהוא מרעיד את החלונות שצופים עלי. לבסוף הטלפון מצלצל, ואחרי ברכת שלום קצרה אתה מורה לי ללכת כמה צעדים לתוך סמטה סמוכה, חשוכה יותר, ולחכות שם בעיניים עצומות. אני עושה כבקשתך, משתדלת ללכת בצורה גאה ורגועה, או לפחות יציבה, והלב שלי פועם חזק. אני מחכה שם כמה דקות, רועדת בכל הגוף, ואז אני שומעת צעדים מתקרבים לאט, ונעצרים לידי.

אף אחד מאיתנו לא אומר כלום. אני מריחה עשן סיגריות ושומעת אותך שואף ונושף בשלווה, לפעמים אפילו עם הפנים לא מופנות אלי. חום מתפשט לי מהבטן עד קצוות הגוף, ואני אפילו קצת מזיעה למרות שקר לי. השמיעה שלי מחודדת כי העיניים עצומות, ואני יודעת את מיקומך המדוייק במרחב. אתה מתקרב אלי, ואני מריחה אותך- ריח של אפטרשייב, סיגריה וחיית טרף. אתה מעביר יד נתונה בכפפה על הלחי שלי, על השפתיים ובמורד הצוואר. אתה מקרב את הראש שלך אלי ומריח לי את הצוואר, ונושף לי בצוואר ובאוזן. בו זמנית אתה שולח יד מתחת למעיל שלי, ומניח אותה בעדינות בין השפתיים החיצוניות, כמעט לא נוגע. כפפת העור שלך קרה למגע ואני קופצת קצת מהפתעה מהניגוד עם הגוף החם שלי. הגוף שלי בסערה מוחלטת, זרמים בכל מקום, העצבים בשיא העוררות שלהם כדי לקלוט את המגע הכי קל. אני נאבקת בדחף לפתוח את העיניים.

אתה דוחף אותי בעדינות לאחור ומשעין אותי עם הגב לקיר, ועם הרגליים שלך מסמן לי לפשק את שלי. אתה נעמד במרחק ממני וממשיך לגעת בי רק עם האצבעות- מעסה, צובט, מפשק את השפתיים, ואז מניח שתי אצבעות בפתח הכוס שלי.. ולא זז. אף אחד לא אומר כלום. הנשימות שלי נשמעות בלילה השקט, ואת שלך אני לא יכולה לשמוע בכלל. כאילו אתה לא שם. עוברת דקה, שתי דקות, ואני מתחילה לנסות לתמרן את הגוף שלי ככה שהאצבעות שלך יכנסו קצת פנימה, ומהיר כנחש אתה שולף את היד החוצה וסותר לי בהפתעה, הכי חזק שסתרו לי אי פעם, ביד רטובה מהמיצים שלי. נשימתי נעתקת, אני בהלם ונשארת מכופפת למטה כדי להתאושש.
"אל תגידי מילה, אל תזיזי שריר בלי רשות, ואל תפתחי את העיניים" אתה אומר בקול שקט ורך, כמעט נעים, שמאחורי אני שומעת פלדה קרה. "אם תעשי את אחד מאלה, או כל דבר שלא נאמר לך בעצם, אני נכנס לאוטו ונוסע ולא תשמעי ממני שוב. את מבינה?" אני מהנהנת, עם דמעות בעיניים, לחי בוערת, ועלבון שחונק אותי.

אני מרגישה משהו נכרך לי על הצוואר. קולר גדול שמחובר אליו חבל. זה קו שחשבתי לא לחצות, אבל זה מרגיש לי טוב ואני לא אומרת מילה, ובמאמץ עילאי משתלטת על רעד שעובר לי בגוף. אתה מסובב אותי בעדינות עם הפנים אל הקיר, מושך את החבל למטה כך שאני נאלצת להתכופף, וגורם לי לדרוך על הקצה שלו עם המגף. אני לא יכולה להתרומם בלי לאבד שיווי משקל. תעלול יפה, יצא לי לעשות את זה לסוס צעיר וחסר סבלנות. עכשיו אני זו שמאלפים. אני שומעת את הרוכסן שלך נפתח, ואז מרגישה את השפתיים החיצוניות שלי נמתחות לצדדים על ידי האצבעות שלך. זה נעים, עד שנהיה לא נעים בכלל- אתה מותח אותי חזק מאוד. נפלטת לי אנקה ואני מייד מרגישה אותך מתקשח, ואני לוחשת "סליחה אדון!..". אם תלך עכשיו אני אתרסק. אני מגלה שאני רוצה אותך, את זה, יותר מכל דבר אחר. אתה ממשיך לפתוח אותי חזק, ואני מתאמצת לנשום ולא להשמיע קול. אז אתה פשוט נכנס פנימה עד הסוף. התייבשתי כבר מהפחד והלחץ, וזה כואב לי נורא, אבל אני חושקת שיניים ולא מצייצת, לא חוזרת על טעויות. לומדת מהר.

אתה לא מתקדם לאט. אתה פשוט קורע אותי, כמו חיה. בחיים לא זיינו אותי בכזאת אלימות. אני חפץ, ונראה שזה חפץ שאתה כועס עליו. אתה מחזיק את האגן שלי חזק, לא בתשוקה אלא רק כדי לתת קונטרה חזקה לטחינה הזאת. גב הראש שלי מכה בקיר בכל פעם שאתה מטיח את עצמך בי, ודמעות זורמות לי מהעיניים. לא יכול להיות שטוב לי כל כך כשאתה מחזיק לי את המותניים ופשוט כותש אותי לאבק. אני מרפה מההגיון הזועק, ומתמסרת לכאב ולהשפלה בכל נפשי.

פתאום אתה יוצא תוך כדי נהמה, משחרר את הרצועה מהרגל שלי, ונותן לי להזדקף ולתפוס את הנשימה שלי בעודי שעונה על הקיר. אתה עומד בשקט ומעשן בזמן שאני מתאוששת. אחרי כמה דקות אתה שואל בשקט- "כואב לך?" אני לא יודעת איך להגיב, ובסוף מנידה את הראש לשלילה. אתה צוחק ברכות, ואני מקללת את עצמי, כי שומעת אותך אומר לעצמך "אז בוא נתקן את זה". אתה ניגש אלי, מביא אותו לפה שלי ואומר לי להרטיב אותו טוב בשביל עצמי. אני טועמת את עצמי עליו, ומרגישה גם טעם מתכתי מוכר. דם?.. אני מתעלמת, שום דבר בעולם לא יעצור אותנו עכשיו.
אתה מעביר את החבל בפה שלי פעמיים תוך שאתה כורך אותו סביב העורף שלי, ואז מפסק לי את הישבנים וממקם אותו, עומד ופועם, בפתח פי הטבעת שלי. אני לוקחת נשימה עמוקה ונושכת את החבל, מתכוננת לבאות. למדתי לא לבנות על רחמים מצדך. אולי לא הייתי צריכה להגדיר את עצמי בתור מזוכיסטית?.. צריך לזכור לשנות את הפרופ-....

אתה מתחיל לדחוף את עצמך לפתח הצר שלי, והכאב מהמם אותי. אני מנסה שלא, אבל מוצאת את עצמי זועקת מכאב, צעקה חדה בכל דחיפה שלך, ושמחה שחסמת לי את הפה. בכל חדירה אתה נכנס קצת יותר עמוק, ואני מנסה להרפות ולשחרר את השרירים אבל אתה לא מאפשר לי זמן לנשום ולהרגע ולהרפות.
איפשהו באמצע אתה מחדיר לי משהו לנרתיק, משהו רוטט קלות. כשהכאב נהיה יותר נסבל אני שמה לב לנוכחות הזרה, ועם כל חדירה שלך נשטפת גל של עונג שאין כמוהו. אני גונחת ונאנחת כמו חיה. אתה ממשיך להטיח את עצמך בי בקצב קבוע, ואוחז לי את הכתפיים כדי למנף את עצמך עמוק יותר לתוכי. אני קרובה מאוד, ואתה מרגיש את זה. "שלא תעיזי!" אתה נוהם לי באוזן, "חכי להוראה ממני". ברור לי שלא אוכל בשום אופן להסתיר את האורגזמה הזאת כשתגיע, ושאצטער נואשות אם תגיע שלא בזמן.

אתה ממשיך לזיין אותי בקצב גבוה ומגביר את הרטט, ונדרשות ממני תעצומות נפש לא לגמור. אני צובטת את עצמי, מנסה לנתק את עצמי, מנסה להתרכז רק בכאב, ויודעת שאכשל נחרצות אם זה ימשך עוד הרבה זמן. לבסוף אתה מוביל את היד שלי אל הדגדגן ומורה לי לאונן ולגמור, ובמקביל אתה מגביר את הקצב שלך, ונוהם נהמות גרוניות וכועסות. אני מתפוצצת כמעט מייד, ומרגישה גם אותך נכנס הכי עמוק שאתה יכול, וממלא את הגוף שלי בזרע. אני מרגישה אותו פועם ומתרוקן בתוך התחת הצר שלי בזמן שאני מפרפרת ורועדת בשיא שלי.

אנחנו קורסים על הקיר, ספוגים בזיעה, מתנשפים בכבדות. הראש שלך טמון בשקע בין השכמה לצוואר שלי, ואתה מחבק אותי מאחור. אחרי כמה דקות אתה יוצא לאט, קם ומסתדר בעייפות, ומתחיל להתרחק. אין לי כוחות להתייחס אפילו, אני רק שטה לי בענן של עייפות תהומית ומתוקה. אחרי כמה צעדים אני שומעת אותך עוצר ומסתובב אלי, ואני מרגישה אותך מסתכל עלי, ורואה את עצמי דרך עינייך- מפורקת בסמטה חשוכה, מפושקת, מתנשפת, מרוקנת נפשית ופיזית, עדיין עם עיניים עצומות. אחרי כל זה- לא אפתח אותן עד שתעלם מסביב לפינה.

The beast in me
Is caged by frail and fragile bars
Restless by day
And by night rants and rages at the stars
God help the beast in me

The beast in me
Has had to learn to live with pain
And how to shelter from the rain
And in the twinkling of an eye
Might have to be restrained
God help the beast in me

Sometimes it tries to kid me
That it's just a teddy bear
And even somehow manage to vanish in the air
And that is when I must beware
Of the beast in me that everybody knows
They've seen him out dressed in my clothes
Patently unclear
If it's New York or New Year
God help the beast in me

The beast in me

שכחתי. זה דבר טוב.

ממש לא שמחתי להזכר.

אבל אולי אם יכאיבו לי אשכח שוב?..

אולי..

אם יבוא גבר גדול,

ימעך אותי בכל כובד משקלו,

יתפוס לי את השיער ויקבע לי את הראש,

יאחז לי את הצוואר וילחץ עד שהראייה תתערפל,

יצבוט חזק את הפטמה עם כל כף היד,

ינשוך את הכתף חזק, כמו חיה,

יאטום לי את הפה עם כף היד הגדולה,

יחזיק את הירכיים חזק שלא אוכל להסגר,

יניח אותי כך שהאגן שלי מוגש בזווית הנכונה,

ימקם את הכיפה במקום שעבורו נוצרה..

הזמן יעצור לרגע, כמו תמיד,

לכבוד רגע נדיר של תיאום בין שני גופים שונים ונפרדים.

הרגע היחיד שאין לפניו ואין אחריו ואין כלום מלבד ציפייה מזוקקת,

והוא יכנס לאט, וזה ירגיש מושלם-

כמו מפתח שמסתובב במנעול שלו, משהו נופל סוף סוף למקומו הטבעי,

וכשהוא יגיע הכי עמוק שניתן וימלא לי את כל הגוף - הזמן יתנער מקפאונו ויואץ - בקצב כפול ומשולש - הגוף שמורכב משניים מייצר אנרגיה מוטרפת - והוא יצבור במהירות תאוצה לקראת התרסקות בלתי נמנעת - ישאף למקסימום תאוצה ועוצמה - -

כדי שישרף במלואו כשיתרסק אל תוך החומה,

כדי שלא ישאר ממנו כלום מלבד אפר טהור,

שיכול להתפזר ברוח הקלה ביותר ולהעלם.

זה יעבוד. אני יודעת שזה יעבוד.

כל מה שצריך עכשיו הוא לזכור לא להסתכל בעיניים.

למרות שהגיטרה של קנופלר פורטת על קצוות עצבים בכל שעה של היום.

זה תותח כבד באמת של לילות לבנים..

לחוויה השלמה כדאי למלא אחרי כמה תנאים  (תזרמו איתי, מה אכפת לכם)-

1.לשמוע רק אחרי 2 בלילה, כשכולם ישנים והכל שקט.

2. כוס וויסקי. אפשר גם קוניאק. שיהיה משהו כבד ומשכר.

3. מצב רוח מהורהר, לא חשוב אם שמח או עצוב.

4. ווליום די גבוה. לעשות שתשמעו את הבסים.

בשבת אחת בתחילת החורף..

שבה קמנו, אני והוא (הגבר שאהב אותי כל כך יפה) אחרי לילה ראשון שלנו ביחד.

רבצנו כל היום במיטה, ואז כשהרעב הכריע נסענו באוטו לחפש מרק.

היה גשם ועננים רוויים ונמוכים, והשיר הזה התנגן, והחזרנו אותו שוב ושוב להתחלה כשנגמר כי הוא התאים כל כך להלך הרוח החיצוני והפנימי-

אפלוליות מרגיעה, הרהורים, כבדות נעימה, איטיות, שלוות נפש.

אוהבת את השיר אהבת נפש, ושיגיע כבר החורף לעזאזל.

יש בחורה אחת שאני מכירה- היא נהדרת. אימתנית, קשוחה ממש.

זו הבחורה שלא מצנזרים שיחה גברית בגלל נוכחותה (להפך- היא רק מעלה את הרף).
היא שכללה לדרגת אמנות את היכולת לעשות סקס פראי וגם אינטימי מבלי שישאר שמץ מהאינטימות יום למחרת, ומבלי כל חוסר נעימות או צרימה.
היא לא מרשה שגבר יגיע אליה הביתה- רק היא אליו.
היא לרוב לא זורמת כשגבר מתקשר אליה- אלא רק כשהיא זאת שמתקשרת.
והיא בורחת רחוק ומהר בשנייה שנהיה מעיק, מלחיץ, או מפתחים כלפיה ציפיות.
אם רק היה שם כרומוזום Y במקום אחד ה- X-ים היא הייתה אחד מהבני זונות החינניים והמקסימים שבחורות אוהבות באותו רגע ושונאות אחר כך.

היא תבקש עזרה רק כשיכלו כל הקיצין. וגם אז לא.
מאמינה בכל ליבה שנולדנו לבד ונמות לבד, וצריך להתמודד עם זה באומץ.
לרוב מעדיפה להיות לבדה, ואם נקלעה לאירוע חברתי אז תמיד דואגת לדרך מילוט עצמאית משם.
עבור חברים חדשים או מכרים יש קו דמיוני אבל מאוד ממשי- סף של קרבה שאותו לא יעברו, ומעבר אליו לא יכירו אותה.
החברים הטובים, הותיקים- אוהבים אותה ויודעים לא לצפות ממנה, לא לדרוש, לא מבקרים אותה, ומקבלים אותה בתור החוליגנית שהיא ("טוב נו, זה מי שהיא.. מה אפשר לעשות").

"הבעייתית" על פי גבר אחד.
"טטארית״ על פי גבר אחר.
"בחורה גיהינום״ על פי חבר טוב.


א ב ל . . . . .
מה קורה כשמפשיטים אותי (בעצם אותה... אופס),
כשחושפים אותי באור מלא,
כשמורידים אותי ומשאירים אותי למטה,
מבתקים אותי וחודרים אותי בלי לשאול לדעתי,
מגבילים אותי ובוחנים אותי בעין ביקורתית לשם שינוי,
מעמידים מולי מראות (מטפוריות או פיזיות- כשאני קשורה ו/או על הברכיים)-
ומכריחים אותי להישיר אל עצמי מבט...

מה קורה כשמורידים פתאום ובאלימות את המסכות שמזמן כבר שכחתי מקיומן?..

יוצאת פילי.
היא חדשה פה, נעים להכיר-
היא רכה, נעימה, מבינה, מתחשבת,
רגישה, מתמסרת, אוהבת, דואגת,
נותנת את כל כולה ואפילו מוכנה לקבל,
כנה, פתוחה, חשופה, מתרגשת בגלוי.
היא חמודה למען השם!..

הגוף שלה כל הזמן משווע למגע- של יד, חבל, רצועת עור או סוליית נעל.
היא צריכה את הכאב, את ההשפלה הצורבת ואת הקשיחות באותה המידה שהיא זקוקה לניחום ורוך.
היא משתוקקת להיות מובלת, מאותגרת, לקבל עליה דרישות של אדם אחר, ולעמוד בהן.

מעל הכל היא רוצה לספק, לרצות, להיות שפחה נהדרת.
לה דווקא אכפת מאוד מה חושבים עליה, גם אם זו רק דעתו של אדם אחד שחשובה- היא רוצה שאדונה יהיה גאה בה, ושיהיה גאה שהיא שייכת לו.
היא מצידה נושאת את הסטטוס שלה כרכושו הבלעדי כעיטור כבוד.

הבחורה שהיתה לפניה עדיין קיימת וחזקה..היא נבנתה מאבן צור, בתקופה שבה היא היתה נחוצה כאוויר לנשימה. היא נבנתה לתלפיות, ושירתה היטב את המטרה שלה. כבודה במקומה מונח, אבל עכשיו כבר לא ממש צריך את כל השריון הזה- סדקים חדשים צצים במעטה הקשיח עם כל יום שעובר, המסכה המקובעת מתחילה להתבקע. פילי מוצאת את עצמה עומדת באמצע ערימה ענקית של פאסון שנס ליחו. אבל הקודמת נאחזת במקומה עם ציפורני ברזל, והיא לא תכנע בלי מאבק אימתני.

לקח שנלמד בכל פעם מחדש-
כשמתחילים משהו אי אפשר לדעת מתי, איפה ואיך הוא יגמר.

תנו לזה דקה..

זאת אותה הנאה מעוותת כמו לנשום עמוק בתחנת דלק.