יש בחורה אחת שאני מכירה- היא נהדרת. אימתנית, קשוחה ממש.
זו הבחורה שלא מצנזרים שיחה גברית בגלל נוכחותה (להפך- היא רק מעלה את הרף).
היא שכללה לדרגת אמנות את היכולת לעשות סקס פראי וגם אינטימי מבלי שישאר שמץ מהאינטימות יום למחרת, ומבלי כל חוסר נעימות או צרימה.
היא לא מרשה שגבר יגיע אליה הביתה- רק היא אליו.
היא לרוב לא זורמת כשגבר מתקשר אליה- אלא רק כשהיא זאת שמתקשרת.
והיא בורחת רחוק ומהר בשנייה שנהיה מעיק, מלחיץ, או מפתחים כלפיה ציפיות.
אם רק היה שם כרומוזום Y במקום אחד ה- X-ים היא הייתה אחד מהבני זונות החינניים והמקסימים שבחורות אוהבות באותו רגע ושונאות אחר כך.
היא תבקש עזרה רק כשיכלו כל הקיצין. וגם אז לא.
מאמינה בכל ליבה שנולדנו לבד ונמות לבד, וצריך להתמודד עם זה באומץ.
לרוב מעדיפה להיות לבדה, ואם נקלעה לאירוע חברתי אז תמיד דואגת לדרך מילוט עצמאית משם.
עבור חברים חדשים או מכרים יש קו דמיוני אבל מאוד ממשי- סף של קרבה שאותו לא יעברו, ומעבר אליו לא יכירו אותה.
החברים הטובים, הותיקים- אוהבים אותה ויודעים לא לצפות ממנה, לא לדרוש, לא מבקרים אותה, ומקבלים אותה בתור החוליגנית שהיא ("טוב נו, זה מי שהיא.. מה אפשר לעשות").
"הבעייתית" על פי גבר אחד.
"טטארית״ על פי גבר אחר.
"בחורה גיהינום״ על פי חבר טוב.
א ב ל . . . . .
מה קורה כשמפשיטים אותי (בעצם אותה... אופס),
כשחושפים אותי באור מלא,
כשמורידים אותי ומשאירים אותי למטה,
מבתקים אותי וחודרים אותי בלי לשאול לדעתי,
מגבילים אותי ובוחנים אותי בעין ביקורתית לשם שינוי,
מעמידים מולי מראות (מטפוריות או פיזיות- כשאני קשורה ו/או על הברכיים)-
ומכריחים אותי להישיר אל עצמי מבט...
מה קורה כשמורידים פתאום ובאלימות את המסכות שמזמן כבר שכחתי מקיומן?..
יוצאת פילי.
היא חדשה פה, נעים להכיר-
היא רכה, נעימה, מבינה, מתחשבת,
רגישה, מתמסרת, אוהבת, דואגת,
נותנת את כל כולה ואפילו מוכנה לקבל,
כנה, פתוחה, חשופה, מתרגשת בגלוי.
היא חמודה למען השם!..
הגוף שלה כל הזמן משווע למגע- של יד, חבל, רצועת עור או סוליית נעל.
היא צריכה את הכאב, את ההשפלה הצורבת ואת הקשיחות באותה המידה שהיא זקוקה לניחום ורוך.
היא משתוקקת להיות מובלת, מאותגרת, לקבל עליה דרישות של אדם אחר, ולעמוד בהן.
מעל הכל היא רוצה לספק, לרצות, להיות שפחה נהדרת.
לה דווקא אכפת מאוד מה חושבים עליה, גם אם זו רק דעתו של אדם אחד שחשובה- היא רוצה שאדונה יהיה גאה בה, ושיהיה גאה שהיא שייכת לו.
היא מצידה נושאת את הסטטוס שלה כרכושו הבלעדי כעיטור כבוד.
הבחורה שהיתה לפניה עדיין קיימת וחזקה..היא נבנתה מאבן צור, בתקופה שבה היא היתה נחוצה כאוויר לנשימה. היא נבנתה לתלפיות, ושירתה היטב את המטרה שלה. כבודה במקומה מונח, אבל עכשיו כבר לא ממש צריך את כל השריון הזה- סדקים חדשים צצים במעטה הקשיח עם כל יום שעובר, המסכה המקובעת מתחילה להתבקע. פילי מוצאת את עצמה עומדת באמצע ערימה ענקית של פאסון שנס ליחו. אבל הקודמת נאחזת במקומה עם ציפורני ברזל, והיא לא תכנע בלי מאבק אימתני.
לקח שנלמד בכל פעם מחדש-
כשמתחילים משהו אי אפשר לדעת מתי, איפה ואיך הוא יגמר.
לפני 10 שנים. 13 בספטמבר 2014 בשעה 22:32
