שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

על החיים ועל המוות.

לפני 9 שנים. 19 במרץ 2015 בשעה 19:00

המילים הבאות הולכות להכאיב, אז אם אתה זכר אפס שרק נהנה להכאיב לנשים ולא מוכן להתמודד עם איזה מבט ממושך במראה, אתה בהחלט מוזמן לחזור לפרופיל שלך ולהמשיך לזיין את השכל על ההבנה המדהימה שלך בנבכי הנפש.

 

בחן את עצמך, האם אתה גבר או זכר אינפנטילי;

 

1. אל תחפש את התשובות בבלוגים בכלוב.

2. לך לאמא שלך/אחותך/האישה שאוהבת אותך.

תסתכל לה בעיניים, תבקש ממנה שתביא לך מים, רק אל תשכח לכנות אותה בשם חיבה מגניב כראות עינך.

3. לך לפינה ותחשוב על איך שהתנהגת.

 

 

 

מוקדש לכל השולטים מלמעלה והמצדדים, לכל אלה ששכחו שלפני הכל הם בני אדם. לא טובים יותר ולא טובים פחות.

 

לפני 9 שנים. 18 במרץ 2015 בשעה 11:04

איך זה מרגיש? 

 

כולם מדברים על בחירות, כן גם אני.

כולם סובלים מתחושת החמצה. 

משהו בתוך המעי הגס החמיץ, לא מוצה עד תום.

כולם מדברים בלי הפסקה, מלהטטים במילים. 

אונסים דעות, כופים מעשים.

והכל בכדי לסגל ו/או להסתגל לתחושה שכמעט אינה ניתנת להכלה - אין לי, לך, לנו - שליטה. 

אז מקימים מפלגות, וצבאות, ויוצרים קהילות ואתרים עם רקעים בצבעים כהים.

אידיאולוגיות הן דבר מסוכן, חוקים חברתיים של קהילות סגורות ללא בקרה עלולים להצמיח בתוכם חיות טרף ששכחו את עצמם.

 

והשמש ממשיכה לזרוח בחוץ, ואפילו לצטט את קהלת מרגיש לי הבל הבלים.

 

איך זה מרגיש?

כשכואב מדי, כשמאבדים באמת. את תחושת השליטה, בהפתעה באלימות, 

כשזה לא שפוי, לא בהסכמה ובטח ללא מילת בטחון, קוראים לזה אונס.

 

אחרי שלקחת חלק באירוע שכזה, אם כקורבן ואם כמקרבן יש לכך כמה וכמה השפעות על הנפש והדפוסים הפסיכולוגיים.

 

1. לחדול.

2. לבחור בחיים.

3. לקחת חיים אחרים.

4. פיצול/ניתוק. (פחות סקסי ממה שנהוג לצייר את זה).

 

אפשר להתייחס לזה כאל אופציות נפרדות. ויש כאן בנינו כמה וכמה אנשים שבחרו ברצף.

כל מה שיש לי להגיד לאנשים האלה, ומי שיודע מבין, או להיפך; 

לכו למראה הקרובה, תסתכלו לדמות שמשתקפת ממנה בעיניים.

זהו.

זה הסשן הכי כואב שאני יכולה לתת לכם: בושה, השפלה וכאב אינסופי לנוכח הידיעה שאתם צריכים לחיות עם עצמכם.

 

 איך.

זה.

מרגיש??

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני 9 שנים. 17 במרץ 2015 בשעה 7:44

http://www.spiritscienceandmetaphysics.com/15-limiting-beliefs-that-arent-serving-you-or-anyone-else/

לפני 9 שנים. 16 במרץ 2015 בשעה 17:54

באמצע היום באמצע החיים,

באמצע של איזה פקק ושיר ברדיו.

בתוך עיר עסוקה בקדחת הפרנסה וההשרדות.

באמצע שום מקום של האמצע.

בין החלמית והקוצים.

מתחת האקליפטוס, על הספסל.

אחרי שכבר שכחתי לזכור. 

כשנמאס לי להזכיר להסביר ולהזקיר.

לפני שאכלתי ואחרי שנישקת.

אחרי שהרגשתי שלעולם לא ארגיש.

 

לפני 9 שנים. 15 במרץ 2015 בשעה 12:35

לפני 9 שנים. 15 במרץ 2015 בשעה 6:46

הזמן הוא רק מנגנון הגנה.

לפני 9 שנים. 14 במרץ 2015 בשעה 17:06

אני זוכרת את הרגע ההוא. אני זוכרת את התמונות. 

החלומות שלי באים משם, מהרגעים האלה שאף אחד לא מבין.

עולם שמפחד להתנתק ואינו יכול להיפרד מעצמו.

בפעם הראשונה היתה שם הנימפה על מזבח.

בפעם השניה היתה שם האישה ההיא בלבן.

 

אתה מבין יקירי, מתתי כל כך הרבה פעמים. המוות הזה, עכשיו, מוות הפרידה ישכח לו. כנראה אשכח אותך קליל. 

 

להתראות פחד.

שלום כאב האהבה.

לפני 9 שנים. 14 במרץ 2015 בשעה 10:20

הסופה היתה צפונית לבנה. אצילית ונושכת.

הקרח הקפיא הכל, בעיקר את רצות המרתון. בעיקר את קצות אצבעותיהן.

אני הייתי שם, כן. בתור עדה. עמדתי על עץ אחד. והפסקתי לנשום.

לא היה אז שליט בארץ. היו רק נתינים ששכחו לתת. עוזרים ששכחו לעזור.

ואותי. הציפור.

הרגע התארך שנתיים עברו. 

והעץ עץ. והציפור ציפור.

אני זוכרת איזו תשובה או שאלה שנשאלה אז,

אולי היא היתה כתובה איפשהו?

והדקויות עברו כך גם השנים..

 

קרח נמס. 

וכך גם אני.

לפני 9 שנים. 13 במרץ 2015 בשעה 7:48

לפני 9 שנים. 13 במרץ 2015 בשעה 6:57

לא.

זה לא החלום שלכם. 

אני 

לא

קלף. 

כן . כל מה שאוכל לספר עכשיו הוא,  שחלומות מתגשמים , ולמי שאינו מאמין באמת. שקשה לחיות השנה.

 

אני  האישה מהחלומות... לא.

לא שלכם בכל אופן, תמשיכו לחלום לבד.