אתמול הנייד צלצל, ידידה מעברו השני של הקו, שואלת מה נשמע, מתנהגת כרגיל, ואז...
"מה איתה?" היא שואלת.
הכל קפא.
לא דיברתי עליה כבר כמעט שלושה חודשים. היא כבר התחילה להעלם לי מהראש... מהלב...
איך אני מסביר את הנישואין שלי? פשוט... אני נשוי למי שאני אמור להיות, לא למי שאני רוצה להיות. אני נשוי בעיניי העולם, אך לא בעיניי החוק (או אלוהים).
ולפני חודש... הבנתי שאני נלחם בתחנת רוח. אני לא יכול להתנגד למה שאני, למי שאני, ובאותה מידה אני לא יכול להתעלם ממה שהיא, אותה אחת שגרמה לי לאבד את עצמי.
התחלתי להתנתק ואפילו לחשוב על ילדים. אני... לחשוב על ילדים. אבל הם לא יהיו איתה, חשבתי לעצמי בשקט, "הם יהיו מאישה אחרת".
"אין לי מושג וגם לא אכפת לי." אני בהחלטיות כשאני כבר מודע לעובדה שהערב... אני אחשוב עליה.
וכמו כל מצב שאני נתקל בו בחיי, החלטתי לבדוק, לבחון, לנתח... מה מצאתי בה???
בפעם הראשונה שראיתי אותה חשבתי לעצמי "חמודה", לא יותר. אבל משהו בי ממש רצה אותה.
"חרמנות" שכנעתי את עצמי... אך... הזין שלי לא מחליט בשבילי אף פעם, רק הראש. אז מה הולך?
היא הצחיקה אותי.
היא הרשימה אותי בראש שלה.
ואז היא סיפרה על הבת שלה...
מה לי ולילדים???
הם מעצבנים. הם מרעישים. הם...
ואז היא הביאה את הבת שלה לעבודה.
פעם ראשונה מצאתי את עצמי מנסה להיות נחמד לילדה קטנה.
שנתיים רדפתי אחריה. העובדה שהייתה לה ילדה לא הזיזה לי (מוזר...). ואז... יום אחד... משהו השתנה.
התחלנו לדבר יותר, להתמכר...
ואז נפגשנו אצלה.
אני מכור לרגע הזה שבחורה מתמסרת לגבר שמולה, פותחת את הפה... ונותנת לגבר להנות ממנה...
אבל איתה...
משהו השתבש.
ברגע הזה שהיא מביטה אלי מלמטה, אני אוחז בשיערה, דופק לה את הפה...
הרגשתי...
היא ניתקה אותי מהעולם. הבנתי מהר שזו לא המציצה שלה... זה לא הפה החם והרטוב שלה... זו היא.
עוד שניה והייתי מתאהב (וגומר).
הייתי חייב לברוח.
מאותו רגע, רק התאהבתי בה יותר.
ואז הוא הגיע... תמיד יש את החסר אישים הזה שנכנס לתמונה והורס לכולם.
ואני... הבנתי שאת החיים שרציתי... לא אקבל.
אז לקחתי את החיים שאמורים להיות לי.
אז למה אני כותב את זה...? כי אתמול ידידה שלי גרמה לי להזכר בה... ואני חייב לספר למישהו...
