אז איך מתחילים לספר סיפור שמתחיל מכאב?
האישה שרציתי התחתנה עם אחר, הביאה ילד,התגרשה, התחתנה בשנית, הביאה שני ילדים ואז יצרה איתי קשר והתוודתה בפני שעדיין אוהבת אותי.
אבל אני כבר הייתי מאוהב במישהי אחרת. לינור(בדוי) הייתה האישה עם האופי הכי רחוק ממה שהתאים לי. היא אחת ששורדת מיום ליום, ללא דירה, ללא תואר, ללא מעמד... ואני, בן להורים עשירים, יורש של חברה, השכלה גבוהה, עתיד פוליטי...
איך התאהבתי בה? את האמת, אני לא הכי מבין מה קרה.
החיוך שלה היה רודף אותי כל רגע, השפתיים שלה, הצחוק שלה.
"אין לך ממה לפחד," ידידה שלי התעקשה אחרי שסיפרתי בפעם הראשונה על לינור. "הברק לא פוגע באותו מקום פעמיים."
הכוונה הייתה שהסיפור עם האקסית היה חייב להיות חד פעמי ואין מצב שלינור תפגע בי באותה הצורה.
האמת,יש הגיון במחשבה הזו, אחרי הכל, מה הסיכויים שגבר יפגע פעמיים משתי נשים שונות באותה הצורה?
התחלתי לרדוף אחריה, לחזר, להראות לה שאני מעוניין בה...
ואז... אחרי שנים... נפגשנו.
"אתה רוצה אותה אז אל תתבייש!" שירי(בדוי) הייתה אומרת לי. "היא רוצה אותך, אתה רוצה אותה. מה יכול לקרות? במקסימום היה לכם סקס מטורף!"
אני מודה, רציתי אותה, מאוד... אבל המחשבה של חלילה לפגוע בה, לא להיות איתה, לטעום טעימה קטנה ואז להיות מוכרח ללכת... זה הרג אותי.
קרה משהו באותו מפגש... לא סקס, אבל לקראת זה. עצרתי אותה באמצע. התחלתי להרגיש שאני מאבד שליטה, שאני מתאהב בה.
ברחתי.
אם ממפגש מיני קצר התחלתי לאבד שליטה... מה יקרה אם נשכב? מה יקרה אם ארגיש שזו האחת ואז לא אוכל להיות איתה. זה ימוטט אותי.
"זה סיכון ששווה לך לקחת" שירי אמרה והסתכלה עלי במבט של אמא. "אני מבטיחה לך שאתם לא תצטערו בחיים על זה."
שירי לא הפסיקה לנסות ולשכנע אותי לעשות צעד. ואני... לא הפסקתי לפחד מלפגוע בה.
"אתה צריך להתחתן." אמרו לי.
"מה?"
"אנחנו ממשיכים עם התכנית ואתה תצטרך להתחתן איתה."
התכנית... סודית.
"איתה" זה עם האישה שהצגתי משך שנים שהיא חברה שלי. במציאות... מעולם לא היה בינינו דבר. היא מישהי ש"הם" הכירו. גם לה יש מטרה, בדיוק כמו לי. הזיווג נועד לציבור, לאנשי עסקים, לפוליטיקאים...
"אני עומד להתחתן..." אמרתי ללינור בטלפון וחיכיתי.
האמת רציתי לשמוע אותה מנסה לשכנע אותי לא להתחתן.רציתי לשמוע אותה נלחמת עלי. רציתי לשמוע את האישה שנשבעה לי שבחיים לא נתרחק ושאפילו אם אתחתן היא תישאר איתי בקשר.
אבל היא לא ניסתה כלום...
אני מניח שזה היה בגללו. היא הכירה מישהו, כל כך לא מתאים לה... היא אפילו התייחסה אליו כ"רפש". נגעלה מהרעיון שהיא נתנה לו להתקרב אליה, לבת שלה.
שנים ראיתי אותו נכנס ויוצא מהבניין שלה. זה הגעיל אותי. גרם לי להקיא. גרם לי להבין שהיא לא באמת אהבה אותי.
"אני נשבעת לך שאני לא אתן לו להכנס לחיים שלי יותר." היא שלחה לי בנייד. אבל היא נתנה לו עשרות הזדמנויות.
ואז... אילת.
בדיוק כמו שהאקסית נסעה לאילת עם האקס שלה...
האירוניה... תמיד השוותי את לינור לאקסית. הן דומות קצת, אותה עדה, אותה מחשבה בסיסית...
אירוניה.
לא דיברתי איתה כבר חצי שנה אם לא יותר.
שירי כבר לא רוצה שאהיה איתה (בגלל אילת) ואני החלטתי להמשיך הלאה.
אז למה אני כותב עליה?
אני לא יודע.
קיבלתי הודעה היום בבוקר לנייד... וכשניגשתי לפתוח את הנייד... לשניה אחת... האמנתי שזו היא שלחה לי הודעה. כמו הרגשה מוזרה כזו.
זו לא הייתה היא.
ואז התחלתי לחשוב מה היה קורה אם היא הייתה שולחת הודעה... האם הייתי מגיב? מתייחס?
גיליתי משהו אחד... נראה לי שאני עדיין אוהב אותה.
