״חלון פתוח״ (בדוי) זו מילת ההקפצה שלנו. צמד מילים שגורמים לנו להתלבש ולהתארגן על הגעה לנקודת איסוף.
בשניה שקיבלתי את השיחה היום בבוקר ושמעתי את צמד המילים הללו הבנתי שיש בעיות. רקטות על אזור המרכז, כמובן.
לינור (בדוי)...
זה הדבר הראשון שעלה לי לראש. חיפשתי את השם שלה בנייד ועמדתי ללחוץ על סמן הירוק כשעצרתי את עצמי.
היא לא ענתה לי להודעה של חג שמח, אז לשיחה?
התקשרתי לשירי (בדוי) כשהיד שלי רועדת.
״אין לה ממ״ד שירי ואין להם מקלט בבניין שלהן.״
שירי אפילו לא שאלה על מי אני מדבר, היא כבר ידעה.
״אתה רוצה שאני אסע לשם? לקחת אותן אלי?״
״שירי...״ הרגשתי את התסכול מתחיל להצטבר. ״בואי נברר איפה הן ובואי נברר אם הן צריכות מקום מוגן.״
לא הייתי צריך לחזור על זה פעם שניה. שירי ניתקה ואחרי שתי דקות רוני (בדוי) התקשר אלי וניסה להרגיע אותי.
״אח שלי, אני מתכתב איתה. תהיה רגוע רונית (בדוי) כבר בדרך אליה ושירי מתארגנת לצאת לכיוון שלה גם כן.״
האמת, גם אני התחלתי להתארגן בשביל לצאת לכיוון הדירה שלה, אבל נשארתי שקט.
תוך כמה דקות רונית התקשרה אלי ועדכנה שהיא מחוץ לבניין שלה ברכב ושאם יקרה משהו היא תוכל להגיב במהירות.
בחיים לא עברתי יום כזה, בו נכנסתי לווטסאפ כל שתי דקות ובדקתי אם היא מחוברת רק בשביל להיות בטוח. לאחר ורונית עדכנה שלינור והבת שלה יצאו מהבית והן מוגנות, נשמתי לרווחה.
רוני, לעומת זאת, לא קיבל את הידיעה ולכן מתברר ששלח לה הודעות כל היום עד שקיבל תשובה ממנה שהיא הלכה לעבודה.
במהלך היום הגיעה ידיעה שילדה נפגעה מחרדה במרכז הארץ. אני לא יכול לתאר עד כמה פחדתי באותה שניה.
שירי כתבה לי: ״אלוהים יודע מתי לעשות קצת בלגן בשביל לומר לאנשים מה הם לא עושים כמו שצריך.״
אני: ״ מה?״
שירי: ״עכשיו אתה יודע עד כמה היא חשובה לך כי אם התגובה שלך הבוקר לא הספיקה אז אני כבר לא יודעת מה כן יספיק.״
אני: ״שירי, זו לא פעם ראשונה...״
שירי: ״זו פעם ראשונה שאתה מרגיש רחוק ואני יודעת את זה.״
אני עדיין מתחבר כל כמה דקות לראות שהיא בסדר, למרות שלא היו רקטות על אזור המרכז מהבוקר.
יום מחורבן...