אני זוכר שהייתי צעיר, ראיתי את הלב בתור חלק מהגוף, משהו שהכרחי בשביל שגוף האדם ימשיך. לא חשבתי שהמילה ״לב״ תהיה קשורה לאישה שאני אוהב... שאהבתי.
אני מניח שאני קצת טיפש להבין רק אתמול איזה טיפש הייתי. היא מעולם לא שלחה הודעה או התקשרה אם אני לא הייתי מתקשר או שולח הודעות, היא כל הזמן חזרה לטיפש הזה... היא נסעה איתו לאילת... היא כל הזמן ריחמה על מישהו שתוך כדי שהיה איתה היה מתחיל עם נשים אחרות.
חבר טוב שלי פעם פיתח איתו שיחה במקום העבודה שלו, והטיפש אמר עליה שהיא ״זיון״ מעולה אבל ״לא הכי חכמה״.
אני זוכר את התגובה שלי שהחבר השמיע לי את ההקלטה. כמעט שברתי את הקיר במשרד.
איך אפשר לומר על האישה הזו שהיא ״זיון״, חשבתי לעצמי. איך הוא לא מנשק את הרצפה שהיא דורכת עליה שיש לו בכלל הזדמנות להיות איתה בקשר.
אבל אז הגיע אתמול.
אמרתי לה ״להתראות״ וזה לא עניין אותה... מבחינתה יש מצב שהתקשרתי לפני שקפצתי מבניין... אבל זה לא עניין אותה. אפילו הודעה בשביל לוודא אם הכל בסדר... וזו אישה שטענה במשך שנים שהיא אוהבת אותי.
נזכרתי באקסית.
האקסית הייתה אישה קרה, מגעילה, רעה... אבל היא בחיים לא הייתה מתעלמת משיחה כזו.
יכול להיות שטעיתי?
הנייד ביד שלי אתמול בלילה, האצבע על המסך... מחייגת את המספר של האקסית.
מה אתה עושה? שאלתי את עצמי.
לפני שהצלחתי ללחוץ על ״חיוג״, רוני (בדוי) דפק בדלת.
מגש של פיצה ביד, הוא נכנס ללא הזמנה.
״אח שלי...״ גמגמתי, ״השעה אחת עשרה וחצי.״
״נו, משהו בקטנה, בוא שב.״ הוא הניח את הפיצה על השולחן בסלון וזרק את עצמו על הספה.״
״מה...?״ רוני פתח את המגש ושלף לעצמו משולש. ״היה כיף היום בבוקר.״
וויתרתי.
״כן...״ התיישבתי על הספה בלי לגעת בפיצה.
״רציתי לשאול אותך אחי, מה הקטע עם הבחורה הזו עם הבת?״
״לא הבנתי.״ הרמתי גבה.
״לינור (בדוי), מה הקטע איתה? ביום של הטילים כאן...״
״רקטות.״ תיקנתי.
״רקטות, מה זה משנה? מה היה הסיפור של לדאוג לה ככה? יש מצב הבת שלה היא בעצם שלך?״
לשניה אחת הלב שלי הפסיק לפעום. הלוואי והתשובה הייתה חיובית. הלוואי ויכולתי לומר שהבת שלה היא גם שלי.
התחלתי לצחוק.
״לא.״ עניתי.
״אז מה הסיפור? אחי, אמרתי לך, היא משפחה ואם תתקשר ותגיד שנוסעים אליה בארבע בבוקר אני מגיע, אבל אין מצב אתה ככה על בחורה.״
הסתכלתי על רוני.
כולם היו קוראים לו ״גורילה״ כי הוא מסיבי, ענק... מעולם לא חשבתי עליו כאיש שיחה מעניין, אבל...
״אהבתי אותה...״
״אהבת? זהו?״ הוא צחק.
״כן... היא עם איזה מכוער אחד. היום דיברתי איתה.״
״באמת?״ הוא שאל בתדהמה תוך כדי שהוא מכניס חצי משולש לפה ונוגס.
״כן... אמרתי לה להתראות לפני ש...״
״לפני הכניסה.״ רוני השלים.
״כן.״ לקחתי נשימה עמוקה. ״ לא עניין אותה אפילו למה התכוונתי.״
רוני התחיל לצחוק כשהפיצה עדיין בפה שלו.
״יענו עוד פעם נפלת על כלבה?״
ידעתי מה עובר לרוני בראש. הוא כל הזמן היה צוחק על כך שכולם מסביבי אמרו שהאקסית משוגעת, רעה... ורק אני ראיתי את הדברים הטובים בה.
קמתי מהספה והלכתי לחדר העבודה. פתחתי את הארון והוצאתי את הטבעת שקניתי ללינור. ניגשתי חזרה לסלון והנחתי את הקופסה על השולחן.
רוני הפסיק ללעוס. הוא ניגב את הידיים על מפיות הנייר ופתח בזהירות את הקופסה.
״כוסאמק...״ הוא מלמל כשראה את הטבעת.
לא... אין יהלום ענק... הטבעת פשוט מעוצבת בצורה מיוחדת.
״בשביל לינור?״ הוא שאל.
״כן.״ עניתי. ״קניתי את זה בניו יורק לפני שנתיים.״
״למה לא הבאת לה את זה? למה לא הצעת?״
חייכתי.
״רוני... יש מצב אתה לוקח את זה?״
״מה אני קשור לטבעות אחי? תן לשירי או ל...״
״אם אני אתן את זה לשירי או למישהי אחרת הן ישמרו את זה. אני רוצה שתעיף את זה.״
רוני הבין. הוא ידע שאני לא אצליח להפטר מהטבעת ושירי או מישהי אחרת באמת הייתה שומרת את הטבעת כי כולן האמינו שלינור ואני בסוף נתחתן.
הוא הרים את הקופסה מהשולחן, קם, לקח לעצמו עוד משולש וחיבק אותי.
״הכל טוב אחי...״
הוא הלך לכיוון הדלת ואמר, ״אני יודע בדיוק מה לעשות עם זה.״ יצא וסגר את הדלת אחריו.
הרגשתי הקלה וכאב חד באותו זמן. אם אלוהים היה באמת רוצה שאני ולינור נהיה ביחד... הוא לא היה נותן לרוני לקחת את הטבעת. כנראה שבאמת הגיע הזמן שאבין מי זו לינור.
הבוקר הודעה לנייד... שירי.
״בוקר טוב, הטבעת אצלי עד שתצטרך אותה. שיהיה לך יום נפלא.״