העניים נפתחות... בוקר
אני מסתובב לצד השני של המיטה ומסתכל על הכרית הריקה. הלוואי והיא הייתה שוכבת שם... הייתי מביט בה ומוקיר כל שניה.
מרים את הנייד מהשידה ונכנס לווטסאפ. לא באמת ציפיתי שהיא תהיה מחוברת בשעה כזו, אבל אי אפשר לדעת.
היא לא מחוברת.
אתמול לא ראיתי אותה מחוברת כל היום והבת שלה לא העלתה כלום לרשת החברתית.
בשעות הצהריים כבר התחלתי לדאוג... להכנס כל שניה לווטסאפ, ואז פתאום קלטתי... אני דואג למישהי שנמצאת עם מישהו אחר. היא בטח איתו... איזו עוד סיבה יש לה לא להיות מחוברת.
ואז נזכרתי במה ש״המתקשרת״ של שירי (בדוי) אמרה אז על הטיפש הזה... ״הוא כופה את עצמו עליה והוא נוהג בה או ינהג בה באלימות.״
המשפט הזה אף פעם לא עזב לי את הראש.
ניסיתי להתעלם... אני חייב להיגמל ממנה... התקשרתי לומר לה להתראות והיא אפילו לא בדקה מה פשר ה״להתראות״ הזה...
״לא אכפת לך... לא אכפת לך... לא אכפת לך...״ חזרתי על המשפט בראש עשרות פעמים.
בערב נשברתי והתקשרתי לשירי.
״לינור (בדוי) לא הייתה בווטסאפ כל היום.״
שירי ניסתה להרגיע אותי, לומר לי שאנשים עושים עשרות דברים בימי שישי ולכן אין לי מה לדאוג. זה לא הכי עזר.
המשכתי להכריח את עצמי עד שעה 01:00 בלילה... מחשבות על מה אם אני טועה רצות במוחי כמו סרט אימה. אבל כל פעם הבנתי שרוב הסיכויים שהיא איתו...
גמילה לוקחת זמן... אני מניח שהתחלתי.