לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

דרך המשקפיים שלי

העולם כפי שאני רואה אותו דרך המשקפיים שלי, לטוב ולרע. אני לא מתיימר להגיד שכל מה שאכתוב כאן זה בהכרח האמת לאמיתה, אבל היא האמת שלי כפי שאני רואה אותה. אני לא טוען שיש לי מונופול על החוכמה ולכן זכותו של כל אחד לחשוב אחרת.
לפני 20 שנים. יום שלישי, 20 ביוני 2006 בשעה 17:24

אני קורא פרופילים של שפחות שרשומות בכלוב על מנת לנסות להבין מי הדמות שמאחרי הפרופיל. חלק מהפרופילים אכן מאוד מענינים ומעידים על אישות מענינת, חלקם מעלים חיוך על שפתי בנאיביות שעולה מהתוכן. חלק פרופילים סתמיים שהנסתר רב על הנגלה, חלקם מתוחכמים, או לפחות מנסים להיות וחלקם שגרתיים עד לעייפה.

מה שצד את עיני זה שאצל חלק נכבד מהפרופילים של השפחות הפנויות יש בקשה/דרישה לבן זוג קבוע, לקשר זוגי. כפי שאני מבין זאת אז קשר זוגי קבוע טומן בחובו אפשרות או לפחות תקווה, שיוביל בסופו של דבר לחתונה או לפחות למגורים משותפים לטווח ארוך ככל האפשר.

כמובן שבקשה/דרישה כזאת היא לגיטימית לחלוטין במיוחד מצד שפחה החיה בגפה והיתה רוצה באדון קבוע שאיתו תעביר את כל חייה או לפחות חלק נכבד מהם. מה שאני שואל את עצמי הוא, האם זה אפשרי? האם אותה שפחה באמת נוהגת נכון על מנת להשיג את מה שהיא רוצה? כאן יש לי כבר כמה סימני שאלה די גדולים.

גם בחיים הונילים די קשה למצוא בן זוג קבוע שיתאים לאותה אשה לחיות את חייה איתו, לעיתים זה לוקח שנים על שנים עד שאותו אביר על הסוס הלבן מופיע ולעיתים הוא אף פעם לא מופיע ובלית ברירה מתפשרים על מה שיש. כאשר מחפשים אדון למטרה הזאת אז המבחר הוא קטן לאין שעור מאשר בחיים הונילים ולכן גם הסיכוי שזה יקרה קטן באותו שיעור. זה כמובן אחד הגורמים הרציניים לתחלופה הגדולה של הזוגות ושל הקולרים בקהילה, לא הגורם היחיד אבל ללא ספק יש לזה משקל רציני.

אבל ישנה עוד סיבה לא פחות חשובה. אני לא מכיר אף גבר ונילי שיסכים להיות בחוג חברתי עם איזה אקס של אשתו או עם מישהי שהוא מתיחס אליה ברצינות. בחיים הונילים זה די פשוט להימנע מכך בגלל שאין בעיה ליצור מעגל חדש של חברים שלא כולל את אף אחד מהאקסים של האשה. בקהילה זה כבר הרבה יותר קשה, הקהילה קטנה ולכל מקום שיגיע יש לו סיכוי סביר להתקל באחד האקסים או בכאלו שיודעים את כל הסיפור. אותו אדון יעמוד בדילמה האם לוותר על השפחה או על הקהילה? בחירה שקשה.

נכון שיש כמה זוגות של אדון ושפחה שנמצאים בקהילה אבל אלו שאני מכיר הגיעו כזוג או במקרה אחד הוא היה האדון הראשון של אותה שפחה. כמובן שיש גם שולטות ועבדים שחיים כזוג אבל זה נושא אחר.

לפני 20 שנים. יום חמישי, 15 ביוני 2006 בשעה 17:03

כולנו משתמשים במילה זין לתאר את אבר המין הגברי, מי יותר ומי פחות. אבל האם מישהו עצר לרגע לחשוב מדוע קיבלה האות השביעית באלף בית העברי את הכבוד לתאר את אברו של הגבר? הרי המילה היא סלנג ולא המונח שהוכר ע"י האקדמיה ללשון העברית כמילה תיקנית. אם כך מה מקורה ולמה היא חדרה כה חזק ללשון העברית המדוברת?

כאשר התחילה ההתישבות הציונית בארץ בסוף המאה ה19 החלה גם תחיתה של השפה העברית משפה מתה לשפה חיה ומדוברת. לע"ד ולדעת רבים אחרים הנס של תחית השפה גדול יותר מאשר תחית האומה, אבל זה נושא אחר שלא כרגע המקום להרחיב עליו את הדיבור. בכל מקרה תחית השפה לא היתה מתאפשרת ללא הקנאות לדבר עברית בכל מחיר, לחפש מילים בעברית גם לדברים שלא היו קיימים בעבר כגון רכבת, חשמל, מכונית וכו'.

כמו בכל שפה מהר מאוד התחילו להשתמש גם בסלנג והתעורר הצורך למצוא שם הולם לאברו של הגבר. לשם תאור אברה המיני של האשה בחרו להשתמש בסלנג הערבי ואימצו את המילה כוס כמילה מתאימה לכך, אולי בגלל שהצליל דומה לשפה העברית או אולי בגלל סיבה אחרת.

לתאור אברו של הגבר השתמשו בהתחלה בכינוי הערבי "ערי" או בזה של האידיש "שמוק" אבל הקנאות לשפה העברית אילצה אותם לחפש מילה מתאימה שתהיה יחודית לעברית. בתנ"ך אין מילה שמתארת את אברו של הגבר גם לא במשנה או בתלמוד, גם בספרות ההשכלה אין מילה לאברו של הגבר מלבד רמזים.

כאשר מקורות העבר לא עזרו למצוא את הכינוי המתאים הלכו "למוצא האחרון" כלומר תרגום של המילה משפות אחרות. בסלנג גרמני אברו של הגבר נקרא "שוונץ" והפרוש של המילה הוא למעשה זנב ולכן התחילו לקרוא לאברו של הגבר זנב.

אבל אנחנו מדברים על סוף המאה ה19 ותחילתה של המאה ה20 כאשר הפוריטניות שלטה ברמה ולהזכיר את אברי המין נחשב לחוסר תרבות ולמעשה שלא יעשה בחברה תרבותית ולכן כאשר אנשים רצו להזכיר את אברי המין הסתפקו ברמזים. לכן במקום להגיד למישהו "אתה ממש זנב" רק רמזו על זה ואמרו "אתה ממש זין". מאחר והעברית שפה שדלה בקללות, על טהרת העברית, הרי המילה זנב ולמעשה הרמז עליו זין, תפס מקום של כבוד באוצר הקללות העבריות.

כל כך הרבו להשתמש ברמז עד שהרמז הפך למילה עצמה וכך קיבלה האות השביעית באלף בית את הכבוד לתאר את אברו של הגבר. כיום המילה זין הפכה לשיגרתית ואברו של הגבר קיבל מילה ראויה בעברית ובא לציון גואל ולציונה בועל.

לפני 20 שנים. יום שלישי, 13 ביוני 2006 בשעה 4:43

קמתי לפני יותר משעתיים אבל עדין לא מצליח להתעורר. מקווה שגם אתעורר עוד מעט...

לפני 20 שנים. יום שישי, 9 ביוני 2006 בשעה 9:53

שאלה: מה המשותף לנערה בת 14 ולאשה בת 40?
תשובה: שתיהן רוצות להראות בנות 20.

נזכרתי בבדיחה הזאת כאשר ניהלתי שיחה בצאט עם מישהי ובמהלך השיחה הגענו לנושא של הגיל. כאשר היא אמרה לי את גילה, היא מיהרה להוסיף את המשפט "אבל אני נראית צעירה יותר". חייכתי לעצמי ואילו לה עניתי בנימוס "אני מאמין לך". האם היא שיקרה? האם אני שיקרתי? היא כמובן לא שיקרה, היא באמת מאמינה שאכן זה המצב והיא באמת נראית צעירה מגילה ואילו אני לא שיקרתי כי כוונתי היתה שאני מאמין לה שהיא חושבת כך. זה שהיא חשבה שהכוונה שלי היא שאכן אני מאמין שהיא נראית צעירה מגילה זאת כבר בעיה שלה ולא שלי.

התופעה הזאת של נשים שחושבות והרבה פעמים גם אומרות שהן נראות צעירות מגילן היא די נפוצה בקרב נשים מעל גיל מסוים, הגיל שבו הן מתחילות לראות ולהפנים שהן יותר לא תראנה בשנות העשרים שלהן. הן תעשנה הכל להראות צעירות יותר, החל מאיפור ולבוש ועד להתנהגות המינית שלהן. כמובן שיש גם נשים שלא חושבות כך ומכירות בגיל האמיתי שלהן ומתנהגות בהתאם, הן לרוב נשים שיש להן הרגשה לא נוחה עם איך שהן נראות, נשים שחושבות שהן לא מספיק מושכות וחתיכות.

הסיבה להתנהגות הזאת היא שלבני האדם יש "קצב גידול" שונה בין הגיל הביאולוגי לגיל הנפשי. אנחנו כמובן מודעים לגיל הביאולוגי שלנו ומסוגלים לחשב כמה שנים אנחנו חיים, הבעיה היא שנפשית אנחנו תמיד!! נרגיש צעירים יותר מאשר הגיל הביאולוגי שלנו ברגע שעברנו את שנות העשרים שלנו. אדם בן 40 יהיה כמובן מודע לזה שהוא בן 40 אבל בנפש הוא ירגיש שהוא למעשה עדין כמו בגיל ה30-35 שלו או לעיתים אפילו פחות מכך.

האם התופעה הזאת קיימת רק אצל נשים? כמובן שלא. לגברים יש אותה בעיה אם כי אצל הגברים היא מתבטאת אחרת. בעוד שאצל הנשים זה מתבטא בהופעה החיצונית אצל הגברים זה מתבטא בכושר הפיזי. ככל שהגבר מתבגר יותר כך הוא ינסה להוכיח שהכושר הפיזי שלו במובנים רבים נשאר כמו בגיל הרבה יותר צעיר מהגיל הביאולוגי שלו. זה מתבטא בנסיון "להוכיח" לעצמו ולאחרים שהכושר הגופני והחוזק הפיזי שלו נשארו חזקים בהרבה מגילו.

כמובן שהמקום שזה הכי בולט אצל גבר זה במין. ככל שהגבר יתבגר יותר כך ירצה בנשים שהפרש הגילים שלו איתן גבוה יותר. קחו גבר בשנות הארבעים שלו ותנו לו לבחור בשתי נשים בעלות מבנה גוף דומה כשאחת בשנות העשרים והשניה בשנות השלושים. ברוב המקרים הגבר יבחר את זאת שבשנות העשרים שלה למרות שמעשית הוא יהנה יותר עם זאת שבשנות השלושים שלה (לא אכנס כעת לסיבות למה עדיף לו שנות השלושים). עצם זה שהוא יהיה עם אשה בשנות העשרים "ויצליח" לספק אותה מינית יחמיא לאגו שלו שאכן הוא נשאר צעיר לנצח.

לסיום עצה לנשים ולגברים שרוצים להרשים את הצד האחר ולהגביר את הסיכויים שלהם איתו.

לנשים שרוצות בגבר: תמיד תחמיאו לגבר על כמה שאתן מתפעלות מהכוח הפיזי שלו ומהכושר הגופני גם אם בליבכן אתן חושבות ההיפך. אין גבר שלא "יפול" למלכודת של המחמאה הזאת וזה יעלה את הסיכוי שהוא ירצה אותכן עשרות מונים.

לגברים שרוצים באשה: תמיד תחמיאו לאשה על המראה שלה, בכל אשה תמיד אפשר למצוא משהו יפה גם אם היא מכוערת מאוד. המחמאה שהכי עובדת על אשה זה שהיא נראית צעירה בהרבה מגילה "וקשה" להאמין שהיא לא צעירה יותר אפילו אם היא נראית עשר שנים מבוגרת מגילה.

לפני 20 שנים. יום שלישי, 6 ביוני 2006 בשעה 6:20

נתקלתי באחד הבלוגים בפוסט של שפחה שלא מבינה איך זה ששפחות רוצות להיות "רכוש" של אדונן, איך זה שהן גאות כל כך להיות "רכוש". היא ממשיכה ומספרת על הדחיה הרבה שהיא מרגישה כלפי זה. לטענתה (בצדק הפעם) אשה היא לא חפץ שאפשר למכרו כשלבעליו מתחשק לעשות כך.

טיעון מסוג זה אני די רגיל לשמוע בשיחות עם וניליות ואז, לפי מצב הרוח, אני מחליט אם לענות או להתעלם. כשקראתי את הפוסט לראשונה החלטתי להתעלם למרות שלהפתעתי היו עוד שפחות שתמכו בטעון הזה. אחרי הכל לכל אחד יש זכות להרגיש דחיה מכל צורת חשיבה או דעה. מותר לה אפילו להרגיש דחיה מאנשים שחושבים, משום מה, שכדור הארץ עגול ולא מרובע.

להפתעתי, זמן קצר לאחר מכן, אותה שפחה פירסמה פוסט חדש שבו היא מדברת על האיש שהיא התחתנה איתו וקוראת לו שם "בעלי" בטבעיות רבה. מבחינת השפה העברית הפרוש של המילה "בעלי" הוא "האדם שאני רכושו". כלומר או שאין לה מושג בעברית או שהיא מרגישה את עצמה כרכוש של האדם שענד לה טבעת יותר מאשר רכוש של האדם שענד לה קולר.

מקור המילה בעל בעברית לאדם נשוי הוא מהתקופה שלאשה לא היו זכויות והיא היתה בלידתה רכושו של אביה וכשנישאה הפכה לרכושו של בעלה. אשה לא זכתה לקחת חלק בירושה והיא לא יכלה לבחור למי תינשא או על איזה פרט אחר בחייה. היא היתה חפץ, רכוש מוחלט של אביה או בעלה.

נכון שזמנים השתנו ונשים זכו להכרה כישות עצמאית שוות מעמד לגבר ולמילה בעל אין יותר את המשמעות האמיתית שהיתה לה בעבר. אבל גם שפחות שהיו בעבר הן לא השפחות של היום. שפחה בעבר לא בחרה את אדונה והוא יכל לעשות בה כרצונו כולל למכור אותה לאחר, או אפילו להרוג אותה.

אישה שקוראת לאישה בתואר "בעלי" לא באמת מתכוונת להגיד במילה הזאת "האיש שאני רכושו" ושפחה שגאה להיות רכושו של אדונה לא בהכרח חושבת שלאדונה יש את הזכות למכרה לאחר או להרוג אותה.