שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Under a black quill

הגיגיו של עורב המחפש אדון ראוי
לפני 9 שנים. 16 בינואר 2015 בשעה 11:50

זה כבר זמן מה מאז החלתי למצות זמני בתרגול אומנות הקשירה. קשר מוט, קשר לחניית בהמת מסע, אלתור ראשייה, הפיכת כל קשר לסליפנוט - קשר מחליק המשתחרר במשיכה... וקשר התליין.

זאת למדתי כלפני שבועיים, אם זכרוני אינו מטעני. על אף כי רבות זהו אשר הוא עושה בי, מזכר העבר הינו מתמיד דבר מורכב עבורי.

 

כעת נוכח אני כי ברכישת אורך חבל רך ועבה ביכולתי ליטול חיי במספר תנועות קלות של ידיי וצעד אמיץ בודד. עם זאת עודני ממשיך ורוכש פירות מרקיבים ומעביר ליל או שניים מזה שבוע בכדי לייצר את אותו חומר רעיל החונק את אבני הבריאה של החי ממקור הנשימה.

לא איני רוצה למות. אני קונה זמן. ברצוני בחיים. אך אונו בחיים להם אני חפץ, לכן ממשיך ומתכוננן אני ביצירת הרכיב הקטלני במידה ואראה כי אבוד המאבק.

 

אין זאת בידיי. ההחלטה בין אם אחייה או אמות מוטלת בידיי המכונה הגדולה של ארצינו. איני נוטל אחראיות על מעשיי...

לפני 9 שנים. 6 בינואר 2015 בשעה 17:20

Hello everyone, this is an exposure in a way I did not intend on doing here, though the hurdles of life can make one take unusual measures.

In order to have a chance in the future for a happy life I am here selling myself for an undefined duration as a slave for another. By this I mean live under your roof, whether in your bed or at your room's corner is up to you. I would do your bidding, would it be cook, clean, or even bend over if you would so desire, regardless of how you look. I am willing even to hand a few hundreds to ease my master's rent.
My only condition is I am allowed to act out for my chance of a better life once the service to my lord or mistress is over. I volunteer as a stable boy, as the title implies. I go out every morning and return after night fall. Once I return I am all yours, however you see fit. In addition there are days I would not go for the stable rather have errands of sorts; In these my time for you would be longer and would dutifully serve,yet I must be allowed to go handle these activities.

In my cleaning I go unto great lengths to remove every spot and make it shine. I cook well and have a cook's certification to prove it. And as a stable boy I hold hidden benefits as I have adopted a penchant for a certain field called roping - mastery of the art of the rope and knot.

This arrangement could only be done in the Krayot or Haifa. Of course we would first meet and talk things through, let you hear why I am doing this.
I would say I originally planned on renting a storage room and sleep there, though could not find such in a near enough safe place within budget.

Thank you for reading and I give you my bow if you are considering.

לפני 9 שנים. 4 בינואר 2015 בשעה 17:29

כבר השמש ירדה ממזמן וממרום הלבנה מלאה וקרובה, מה שנותר מתשוקתי הגוססת מנסה לספר כי זהו אות לבאות. כך או כך המחזה נוגה ועל אף שקשה כבר לשמר זאת קיים עוד רצון להוותר מרותק במבט אל עבר עינה של לונה...

אני חוזר לדירה ופורק תיק ומעיל מיותרים. את הסיגריה השנייה שהדרדרתי לרכוב היום, על אף הגמילה, הטחתי כבדל לרצפה בייאוש מעוייף. רכב שחלף ניגן זאת וצבט בכך דיו בכדי שאחפש את השיר. ברקע מתנגן שיר ישן של תקווה שעבורי נותרה עכורה ומבולבלת, מלים המבטיחות ימים טובים יותר בשנה שתבוא. אני מקשיב בגרון חנוק ואוסף את גרעיני התפוח מהמפית אל תוך הכוס. לקראת סוף השיר עוברת המחשבה "צריך לצאת לקנות ארגז תפוחים נוסף..."

אז אקום ואלך, אשוב עוד מעט ואחזור לעבוד. כמאה גרם גרעיני תפוחים מכילים מספיק אמיגדלין כדי להתפרק למנה קטלנית של ציאניד החנקן.

 

לפני 9 שנים. 14 בדצמבר 2014 בשעה 5:19

איני ישן. שוכב בוהה בתכניות מטופשות ותוהה מתי נכנסתי אל השעות הקטנות. לאור הריקנות לאחרונה אין זה מפתיע, הגיע הזמן ללילות הלבנים.

אם כך אז כנראה כי נועד זה בכדי להזריק לנפש מה שברח ממנה, כאם עירוי דם לפציעה שאינה מוחשית. שיח מול קהל מזכיר רובד מורכב הנמהל ונכבה, דבר שחשבתי שאין מוצאים מול ההמון כאן (אודה לכך לשעה המאוחרת). ממשיך ומדבר בפרטיות אינטימית ובכך מרגיש אט אט כיצד מתחבר למהותי - דן ומהרהר בכל אשר לבי חפץ בו; בית, מורה, אהבה ויצירה... וכן, כך גם שלווה.

אני רואה כיצד השפה חוזרת וכל הכמיהה לגינונים ולעידונים הדקים. מתעוררת מחדש היומרנות הגאה והכמיהות העמוקות, העורב מנסה לפרוש את כנפיו. גם אם אינם עוד שם, המחווה מחזיקה בתוכה התעוררות.

אין זה מפתיע. לא אחרי אתמול (שלשום?). אחרי שיחה איתך על תקוות וחששות, על הצורך לשמר ולחדש וכיצד חשוב להזכר בדיבור על אבירים וגבירות. אל נא לדאוג מלאך שומר, כך גם לך אדוני היקר (היכן שלא תהיה), העורב אינו חדל ממחולו.

לפני 9 שנים. 13 בדצמבר 2014 בשעה 13:50

אני ריק. זה כבר מעבר לעייף, כואב, שבור או כל מונח אחר להבעת אכזבה וייאוש. כעת נותר לי אך ולהמתין, לחכות אל הנס שעשוי לבוא אם יתחשק להם בכך.

אז כעת אני יושב בין הקירות המקיפים וסופר כיצד השעות הופכות לימים מתחלפים לשבועות.

 

מתוך אותו תהום חלול שנותר מנפש מתפרצת קיים צורך חדש - להאיץ את הזמן... או לכל הפחות להעבירו. כבר איני מאמין כי אמצא בזמן הקרוב את האדון לו אני חפץ, חלקית מכך כי איני מרגיש כשהרגשתי, להבה זו נאטמה וממתינה שינפצו את הקיר. מכך גם מחשבה שאיני אמצא זאת לעד.

אך די מהרהורים שחוקים... אני כבובת חוטים, כצעצוע למשחק או כחומר לעיצוב. אם הינך בצפון, קראי לי, אבוא ואבצע כל שתרצי. כחי או דומם תלוי רק בך ובשתחלצי מכלי שרת זה. אנא, עזרי לעורב להניע את גלגלי הזמן החורקים.

 

ובמידה ואתה קורא זאת, כן, הקריאה אינה רק עבור המין ההפוך.

לפני 9 שנים. 28 בנובמבר 2014 בשעה 16:34

אזרוק עצמי למול הרוח וההבל בזרועות פתוחות. אוכל ואשרוד בפעם אחת, אסכן למען סיכוי.

איני אחכה לדבר הערב, רק להרכין ראש ולהיות ככלי עבור המוכנה לאחזו.

בלבי אתלה תקווה בהעדר הציפייה, שכן אחרת אין מגיעים לדבר. אשרת, אתן ואצייט ללילה אחד, עד אור הבוקר או מעבר לשלמות היממה. אחשוף עצמי לחלוטין עם דריכות מוסתרת, אקווה בנסיון בעודי זוכר עוד כיצד לסגת. כך אסתכן הלילה בכדי למצוא אחרת.

לפני 9 שנים. 24 בנובמבר 2014 בשעה 21:57

זמן מה אני מושך לתוך נסיון להרחק מהמסך. להתנצק ממקורות המנתקים את החשיבה ומחליפים יצירה בואקום ולחיצה על כתפור הזרקת האופיום.

אט אט היצירה והאומנות אשר נטשתי חוזרים בהם בין הנסיונות להושיט ידי לעברם. אך כעת אני כותב כאן כדי להרחיק שד עתיק השוכן במחוזות אלו. נזכרתי מדוע חסמתי את אותו עמק נעלם... בתוך הגן שוכן דבר המרגיש כאם יצא ממעמקיי השאול ומותיר משקלו כנגדי עם עצם קרבתו.

שנים לא חשתי את החבטות הללו בתודעה, את תחושת ההלם הקרב ובא ואת הכובד המרחף מפתיחות הראש. יהיה עליי להביס את אותו שד, עליי לחזור לאשר נקטע במרוץ חיי ולהחיות את הרוח הכבוייה. ידעתי מרבות הסיבות עבור הנתק, אולם איני זכרתי את האימה העתיקה הזו. אך כעת, אתנתק מול תוכן ריק, פחמימות ריקות למחשבות.

לפני 9 שנים. 23 בנובמבר 2014 בשעה 16:05

עם כל משיכה הכוח גובר וזריזות התנועה מואצת בבטחון והרגל לתחושה. הסרטים הדקים על עורי מתרחבים וגוון עמוק יותר, נותרים הם למשך ארוך יותר. השריטות קורעות יותר כאם ציפורניי מושחזות מהמגע על גופי, דיטו כך שאתמקד אף בצלילות התנועה לעבר הריקוד והחן.

על כן אפנה אליכם בחשש זהיר!


בשיפור התנועה גדל הסיכון. נפשי במקום שביר, אך גופי עודנו חזק וכך עליו להשאר. תרתי אחר מידע הולם וכל המצאתי המתקשר לכך הינו קווים מנחים לאיזורים רגישים למגע שוט. עדיף על בורות, אך אני חפץ במידע אודות שריטות ושימוש בטופריי נכונה: היכן בטוח ומדוע, כיצד להטות ידי וכיצד לסובב מפרק ידי בתנועה, טיפוח הכלי הטבעי הדק ותחזוקו...

כל מידע אודות איך לאחוז בציפורניי ואיך לא יעזור ואקרא כצמא בלב מדבר. גם מידע אודות שימושן כנשק מאחר ובכך אדע סכנות טמונות ויעילות התנועה

לפני 10 שנים. 21 בנובמבר 2014 בשעה 12:38

גוף חלק וחיוור, מעט הלחות זולגת משיערי השחור המבריק לאור המנורה. לאחר וידאתי כי גופי שטוף ונקי ופניי ללא ערוות לחי מוצא עצמי למול המראה. מחשבות נודדות אל שאלות ה"מדוע?" וה"למה?", אך מהר מוצאות תסכול וריכוז אל תוך ה"מספיק!" וה"חדל!".הגוון הלבן המכסה את בטני וצלעתיי והעור הצמוד לבשר בזרועותיי לוחש כקנבס אל צייר. איני שואל או מטיל ספק בצורך הנבער אל מתוך ידיי החדות.

בתנועה זורמת אחת אני נזכר בגמישות הידועה לי ומושך ציפורן אצבעותיי כמכחול על החזה. איני חש בכאב אך לפתע כפורץ במחול נע אני במודעות מאימונים לפגיעה באחרים, אך הפעם המטרהב ניצבת למול מראה וטלפיים מופנות פנימה. בתנועות זורמות קורע פסים המאדימים מרגע לאחר התנועה. יד מובילה את משניה והפסים מתחילים לנשום ולבעור. אלו אך ורק מדרבנים להמשיך בתנועות נוספות והופך את גופי ליצירת אומנות. קול הנקישה מציפורניי הארוכות על בשרי כלחש ממכר והבערה כפחם טרי המוטל אל תוך כוך הקטר.

לאחר פגיעה חדה נופל לברכיי, אוחז בגופי. לאטי אני מחל מתרמם ומסיר ידיי מהאיזור הכאוב, ההולך ונרגע, ומבחין בניב לפניי. כל גופי העליון בוער בתדר משחרר והכל בו נראה זוהר בהדגשה של צלמים. אם אביט חזק דיו אבחין בציור של כנף כפופה, אך החן אינו מכך אלא מעצם היצירה. זה יפייפה...

 

בעודי פורק מלים אלו נקראתי שוב ושוב אל הבמה הפרטית לחדש את הציור שכן צבעיי המכחול דוהים והגחל על גופי נכבה. אולי מצאתי היום משהו.

לפני 10 שנים. 17 בנובמבר 2014 בשעה 18:49

שוב יושב בדירה חלולה, מקום חדש. זה כבר זמן רב שאיני עובד, האופציות מצתמצמות ככל ויותר מניחים את מעמדי לבהמתנה והיצירתיות גוועת בעוד הרצון נמק. שוב כבימים שהאמנתי כי חלפו מוצא אני עצמי מול מסך מחכה ללחוץ על כפתור הסם שבמהרה כבר אינו עובד. כל שרציתי מכאן זה אדם לחלוק איתו את נפשי. הניוון והריק חסר הרגש חזרו וחוץ מלהקליד מלים על מסך, שגם הן נעשות כלקוניות בעיניי, איני יכול לדבר.

שוב נדחקתי לשבת בפינה לחכות לנס. לא לשם כך חזרתי