לפני 6 שנים. 13 ביולי 2018 בשעה 20:15
מצאתי את עצמי רוצה לקבל הוראות.
האתגר האמיתי הוא למצוא מישהו מספיק חכם שההוראות שלו יהיו הנכונות.
אז בינתיים אני מקבלת הוראות מעצמי.
ומבצעת. לא רע.
אבל לא אותו דבר.
דברים שרואים מכאן
לפני 6 שנים. 4 במאי 2018 בשעה 19:57
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=192514&blog_id=24250
היו ימים... אני אותם זוכרת (במעומעם)...
לפני 6 שנים. 12 בינואר 2018 בשעה 20:15
(י)היו ימים כאלה. (י)היו גם שבועות כמו השבוע הזה.
שרשרת של בשורות מאכזבות, תקוות שנגוזו לפחות לעכשיו, תיסכול שלי עם עצמי על טעויות של חוסר תשומת לב שעלו לי בנזקים, קטנים כגדולים, ואת הגלגל אי אפשר לסובב לאחור. כמו דה-נטורציה של חלבון. היה. עכשיו משהו אחר. ובמקרה דנן, פחות טוב. תתמודדי.
רצית. קיווית. חלמת. שאפת. ווטאבר. זהו, לפחות לעכשיו. תתפוצצי, תפוצצי או שתלמדי להטמיע, לשחרר, להמשיך הלאה.
אומרים שמה אמור לקרות, קורה. מה זה אומרים - אני אומרת!
אז השתחרר הפקק. שפכת החוצה את כל התיסכולים והאכזבה מהשבוע האחרון.
והמקאלאן המהמם חיכה בדיוק איפה שהשארת אותו, וחיבק את שאר העזרים בחיבה של מכרים ותיקים שבאמת כמעט ולא התראו אף פעם. היום תור כולם. מי עוד בא לשחק?
האיפור שזלג מזמן, העיניים שהאודם שלהן תואם בדיוק את השמלה, האף הקטן והחמוד שלפחות לא דולף יותר... יש בעולם הזה אנשים שיידעו להגיע כשתקראי להם. כשמוצאים כאלה, כדאי לשמור עליהם מכל משמר. גם עשור, גם שניים, גם חמישה.
1998. 2008. 2018. יאללה, לעשור הבא.
לפני 6 שנים. 5 בינואר 2018 בשעה 8:45
בתחילת השבוע, בלילה מאוחר, כשהייתי כבר קצת מסוחררת מעייפות...
עמדתי שם במקלחת, מול הכיור, בעיניים עצומות ושיפשפתי חזק. אולי אפילו חזק מדי.
ידעתי שהגיע הזמן, ובלי להפסיק לשפשף התכופפתי קדימה ו -
בום. דפקתי את המצח בברז.
חבורה מכחילה לה בצד הימני של המצח.
ממש, תוך שנייה היא התחילה להתנפח.
זהו, יותר לא עושה exfoliation בעיניים עצומות. זו סכנת נפשות.
לפני 6 שנים. 1 בינואר 2018 בשעה 15:53
שאשחרר אותך לכבוד השנה הזו?
*מה יותר קשה, לשחרר את המתים או את החיים?
לפני 6 שנים. 8 בדצמבר 2017 בשעה 9:18
גם אם וכשיבוא אחר, עדיין אתרגש משמך על המסך, והלב יאיץ דפיקותיו בדרך לראותך. אתה אולי לא מבין למה, אני יודעת בדיוק מה בך עושה את זה.
ובנושא אחר, הם סקסיים. כמה פשוט לה להיות מובלת ככה, בתנועה עדינה של האצבעות שלו, בתזוזה (מ)רומזת עם הרגל או האגן, הוא מראה לה בדיוק מתי, לאן ואיך היא צריכה לזרום.
כנראה שאף פעם לא יהיו לי מותניים צרים כל כך, או בטן כה שטוחה, או כאלו רגליים ארוכות, וכנראה שגם לעולם לא אהיה באמת שקטה ללכת בעקבות מישהו בעיניים עצומות לאורך זמן. על שלושת הראשונים אני אתגבר, על האחרון יש רגעים שאני מקנאה.
נוט מנט טו בי.
לפני 6 שנים. 7 בדצמבר 2017 בשעה 20:11
ובתקווה תסלח לי גם אתה ותחשוב שזה חמוד מאד, ולא מעורר רחמים.
משפט אחד בטון של הוראה, רנדומאלי ככל שיהיה, אני מייד רוצה לגרור אותך לאכול סטייק, לחכות בחדר, להיכנס לאוטו ולעצום עיניים, או כל דבר אחר... אתה אפילו לא צריך להתכוון לזה, וזה קורה לי. התניה.
מה יהיה.
אתה מבין את השיר הזה. אפילו יותר ממני.
לפני 6 שנים. 28 בנובמבר 2017 בשעה 0:04
(י)היו ימים מכל הסוגים...
חוץ מדבר אחד, את הכל אנחנו נשרוד.
וכולנו נמות בסוף, אף אחד לא יוצא מפה חי.
איך ומתי, כמה דרמה ולמה...
גם ימים כאלו יהיו.
(*השיר כתוב בהפוך על הפוך, על יום שלפחות נשמע נהדר...)
(**ואחריו ביוטיוב מגיע במיוחד בשבילי, Have I told you lately)
לפני 7 שנים. 6 בנובמבר 2017 בשעה 23:15
Happy Anniversomething or other.
ידעתי באינסטינקט שאחרי זה החיים שלי לא יחזרו להיות אותו דבר.
כמה נבהלתי מעצמי באותו יום. חוכמה של מפגרת, הפחד לא עצר אותי.
שלוש שנים עברו על מיכאל.
על מיכאל, עליך ועליי.
לפני 7 שנים. 6 בנובמבר 2017 בשעה 1:53
חלמתי עליך שלשום.
חלמתי עליך, עליי ועל עוד שני אנשים מתים.
היינו כולנו בארץ שלא היתה זרה לאף אחד מאיתנו.
החלום התגלה כסיוט, שלא הצלחתי לעשות בו את מה שהיה צריך. אני אפילו כבר לא זוכרת מה זה היה, רק את התחושה הצורבת, של הכישלון שלי ושל הכעס שלך.
הזמן שעובר מוחק פרטים, מטשטש קווים, מעגל פינות. הוא לא מעלים את התחושה, אלא רק הופך אותה יותר ויותר תלושה מהמציאות.
נו שוין...