דברים שרואים מכאן

שמעתי את השיר הזה שוב לפני יומיים, הוא שיחרר לי את הפקק סוף סוף.

הקשבתי למילים, ופתאום שמעתי אותן באור אחר לגמרי. 

כאב גדול, תחושת החמצה, אובדן הכי סופי שיש.

אהבתי אותו באמת, ככה כמו שהוא היה. 

So close, no matter how far
Couldn't be much more from the heart
Forever trusting who we are
And nothing else matters

Never opened myself this way
Life is ours, we live it our way
All these words I don't just say
And nothing else matters

Trust I seek and I find in you
Every day for us something new
Open mind for a different view
And nothing else matters

Never cared for what they do
Never cared for what they know
But I know

So close, no matter how far
Couldn't be much more from the heart
Forever trusting who we are
And nothing else matters

Never cared for what they do
Never cared for what they know
But I know

I never opened myself this way
Life is ours, we live it our way
All these words I don't just say
Nothing else matters

Trust I seek and I find in you
Every day for us, something new
Open mind for a different view
And nothing else matters

Never cared for what they say
Never cared for games they play
Never cared for what they do
Never cared for what they know
And I know, yeah!

So close, no matter how far
Couldn't be much more from the heart
Forever trusting who we are
No, nothing else matters

אתה כבר המון זמן לא רוצה להיות.

אני רציתי.

גיבור(ה), לא מושיע(ה).

הכל אדום.

אני צריכה לעצור. נשברתי.*

אני כבר חודש (בדיוק) נאבקת.**

עם עצמי. עליך.

כן, אני מודעת היטב לעובדה שאתה באמת ניסית לתת לי את מה שביקשתי, שוב שליטה מהצד. אבל אני לא מרגישה שיכולה לעשות את מה שאני עצמי ביקשתי.

וכן, אני יודעת שאמרתי אז בולעת מה שתיתן ואומרת תודה. אבל אני כועסת ומפחדת. מכישלון, איתך ובלעדיך.

וכן, אני יודעת שהשאלה הבאה היא "ממתי סיכון עוצר אותך?". אבל החששות האטו אותי. צעדי מיקרו-נמלה. ובלי אש.

אז עצרתי. החרשתי לחלוטין את הדד-ליין שאני הצבתי לעצמי והשארתי את כל הסגירה לאחרי החגים. ודמיינתי לרגעים (שעות, ימים?) שאני נענשת. על כל העוול שיש אצלי בכף. ויש רשימה שלמה הרי. האם רק אני הענשתי אותי?

אז "אדום." עכשיו אדום. הכל אדום. אני שותתת, אני רותחת, אני מנגחת את עצמי נון סטופ אל הקיר שהוא אתה.

עוד חמש שנים לך על האדום. בסופו של דבר כולנו קלישאה בצורה זו אחרת, אז אולי צריך פשוט לזרום עם זה...

*עד הפעם הבאה שאישבר מלהישבר?

**וכמה זמן יעבור עד אז?

בוערת

בכל הכיוונים ומכל הצדדים

שבתמנוחה?

כחול והרבה אוויר

עדיין פוש אפ מטורף אבל כל השאר כחול-לבן-סולידי-רגוע

אולי פשוט אקנה לעצמי בנטלי בצבע תכלת שמיים

קונברטבל

(אקנה גם כרית תואמת בצבע תכלת כדי להגיע עם הקלאץ' עד הסוף)

(מה לעשות, רוב הזמן ענקית בנפש, אבל תמיד-תמיד גמדה בגוף...)

ברינג איט און.

סוף סוף נגמר

חושבת על וויסקי ושותה וואן גוך בטעם קרמל

(פיכסה אבל מגיע לי)

חושבת על וויסקי

על גברים ונשים

על עונג וכאב

על כמיהה וסיפוק

על חורים שחורים ומפלצות.

היום מבפנים הייתי קטנה, גמדה, מצונפת

אז עטיתי על עצמי פוש-אפ מטורף, לבשתי אדום של מלחמה ויצאתי אלי קרב

והיום, מכל הימים, רציתי לרגעים איזה אביר על לקסוס או בנטלי בצבע תכלת שמיים

שיבוא ויציל אותי מעצמי, מהכל, מהכלום

ואף אחד לא בא.

אז המשכתי ללכת.

אבל לאורך הדרך

המפלצות חשפו חיוך מידבק במקום שיניים

ההרים התקועים התחילו לזוז לאט ומעט

ואני חזרתי לנשום

בתקווה שמחר כבר שוב יהיה יום של כחול והרבה אוויר...

לאנושמתלאנושמתלאנושמתלאנושמתלאנושמתלאנושמת

תנשמי.

ושוב, תנשמי.

יפה. ילדה טובה.

עכשיו אני הולכת ואת תמשיכי לנשום.

טוב.

ביי.

לאנושמתלאנושמתלאנושמתלאנושמתלאנושמתלאנושמת

*לא קשור אליו בשיט, הללויה, סוף סוף.

פה, במקום שאליו הבאתי אותך ובו לקחת אותי לראשונה

זה מוזר

בלעדיך

הייתי פה מאז, אבל לא לבד

אני יודעת שאתה פה קרוב אבל לא יודעת איפה בדיוק

השינה הטרופה שלך לצידי באותו לילה

הגשם המטורף שהתחיל לרדת דקות אחרי שהלכת

נתתי לך אותי באותו לילה

למעשה נתתי לך אותי עוד לפני כן

וזה לא שאתה לא ראוי לי

וזה לא שאתה לא רואה אותי

וזה לא שאתה לא נמשך, לא חושק, לא חסר אותי בכלל

אחרת לא היית נכנע ליצר ולמתקפת הנמלים המתחדשת

אבל למרות שהשתנה כל כך הרבה מאז הכל עדיין אותו דבר

אין חדש, לא תחת השמש ולא תחת הגשם

בחמסין, בקרה, אל מול פני הסערה.

ואני ראיתי ברוש
שניצב בתוך שדה מול פני השמש
בחמסין, בקרה
אל מול פני הסערה.

על צידו נטה הברוש
לא נשבר את צמרתו הרכין עד עשב.
והנה, מול הים
קם הברוש ירוק ורם.

הנה ברוש, לבדו
מול אש ומים.
הנה ברוש, לבדו
עד השמיים.
ברוש, לבדו איתן.
לו רק ניתן ואלמד
את דרכו של עץ אחד.

ואני כמו תינוק
שנשבר ולא יכול מול פני השמש.
בחמסין, בקרה
אל מול פני הסערה.

הנה ברוש, לבדו
מול אש ומים.
הנה ברוש, לבדו
עד השמיים.
ברוש, לבדו איתן.
לו רק ניתן ואלמד
את דרכו של עץ אחד.

(ואתה בכלל עץ אחר לגמרי... נו, שוין)

אכזרי כמעט/קמעה. אולי מעט יותר מקמעה.

במידה הנכונה? זה שלי לדעת.

אני אנסה.

זה הכל דברים שאני צריכה ללמוד בסופו של דבר:

אני לבד. הוא לא פה, הוא לא חלק. כשמתאים לו הוא מנהל אותי. משתמש בי לצרכיי. שאשתמש בכל מה שבא לי. לא בו. אנטיתיזה למונוגמיה.

האם זה מה שאני באמת רוצה? באמת מה שאני רוצה?

לא יודעת. אני הולכת לגלות.

יכול להיות שהוא צודק. ויכול להיות שזו הדרך הנכונה ללמד אותי את כל זה. הוא ינהל את השיחרור שלי, סוג של. בהוראה שלו אני אמצא לעצמי סיפוקים אחרים, חלופיים. ואולי הם ייקסמו לי יותר באיזשהו שלב.

הוא חכם. בדרכו האידיוטית והמעצבנת לפרקים.

והוא כנראה באמת מבין. אותי.

סעמק כמה שהוא קשה.

כואב לי הלב קצת והדגדגן יותר.