והפעם למשהו קצת שונה...
בחודשים האחרונים אני מרגישה שאני מוצפת בסיפורים ועדויות והתגלויות של תקיפה מינית, ניצול מיני, הטרדה, אונס, וכל זה מכל כיוון... חברות מספרות לי, בתקשורת סיפורים בלתי נגמרים מכל כיוון, גם בכמה קהילות שאני נמצאת בהן דברים עולים ומטלטלים את כל המשתתפים. לפעמים אלה ספורים מלפני עשר שנים או חמש עשר שנים שעולים לפתע.
יש משהו מזעזע בלשמוע את הסיפורים האלה אבל גם מנחם, במידה כלשהי. לדעת שחברות סומכות עלי, ושנשים מהקהילה מרגישות שישלהן קול וגב ותמיכה מאיתנו, ואנחנו נותנים, ותומכים ומנסים לתקן וליצור עולם טוב יותר.
וזה מרגיע גם במקום פנימי יותר, שמפחד שאולי לא נותרה בי אנושיות מתחת לכל הסטיה. הבדס"מ שלי קשור מאוד להשפלה ואלימות מינית ופערי כוח ותרבות האונס ולפעמים זה פשוט מפחיד אותי, אני נשארת ערה כל הלילה עוברת שוב ושוב בראש על תרחישים שעשיתיועל פנטזיות שאני עוד רוצה לממש. ברגעים מסוימים אני מתחרמנת מזה בטירוף ומאוננת בלי הפסקה, רגעים אחרים אני פתאום נגעלת. מעצמי ומהעולם שסובב אותי וגרם לי להיות כזאת. ואז לשמוע כאלה ספורים, לפתע גורם לי להבין שכן, יש דברים מעבר לגבול בשבילי, דברים שלא אהיה מוכנה לסבול, גם אם בגדתי בעקרונות שלי הרבה פעמים בעבר. סיפורים שמצמררים אפילו את הבשר שלי, ולא עושים לי שום דבר טוב, לא פיזית ולא נפשית. גבולות גזרה שכאלה. אלימות כנגד נשים. כנגד ילדים. ניצול רגשי. ניצול מיני.
זה עולה שוב ושוב, וקשה להימנע מהחדשות והסיפורים והשמועות, וזה מעיק. אבל אנחנו חייבות וחייבים לשמוע, כי אם אני מגיעה למצבים קיצוניים עם אנשים כמו שני מגיעה, אני חייבת לדעת שאני חיה בעולם בו אני מסוגלת לדרוש את הביטחון שמגיע לי, ואני חייבת לדעת שאני באה לזה ממקום שיש לו גבולות כלשהם.
זהו, זה היה הנאום שלי בנושא. :)
