החיים בטריקולור

מישהו שידע מה אני רוצה וצריכה בלי מילים. אני רוצה מישהו שאיתו ארגיש מספיק בנוח לתקשר את הצרכים והרצונות שלי, שיהיה קשוב למילים שלי ושידע לתקשר את הצרכים והרצונות שלו.

לא מעוניינת בקוראי מחשבות, אלא בבני אדם שמבינים איך תקשורת עובדת.

אבל אדם שעבר את גיל חמש אמור להכיר את משמעות המילה לא.

גם אם פנית למישהו בצורה הכי יפה שיש, היא לא חייבת לך כלום, כולל הסברים ללמה היא לא מעוניינת, סירוב הוא לא הזמנה לנהל משא ומתן ומה שמדהים אלה אנשים שמתחילים להתווכח ולנסות לשכנע ואז כשאת מתעצבנת, הם עוד מתחילים להיעלב ולטעון שאת לא בסדר.

אם היית מלכתחילה מכבד את הסירוב שלי, לא היינו מגיעים לכאן.

אני תוהה כמה דורות יצטרכו להתחלף לפני שהעולם ישתחרר סופית מהרעיון הרעיל הזה שגבר אמור להתעקש.

זה לא רומנטי, זה לא מוסיף לכם כלום, זה לא סקסי וזה בעיקר קריפי.

די.

Tennessee Whiskey got me drinking in heaven

I miss the misery

גדלתי בסביבה אלימה.

בית שבו אלימות הייתה חלק מהשגרה, שבו ההורים רבים כמה פעמים ביום עם צרחות, קללות, טריקת דלתות ושבירת חפצים, שבו אמא צורחת מקללת, מאיימת ומרביצה, אבא משתדל לא להיות בבית במהלך היום ומגיע רק לאכול ארוחת ערב ולישון ויש אח גדול שמתיחס לכל הענייו בתור "אני חטפתי כל הזמן כשהייתי ילד, עכשיו תורך" ולפעמים מתנהג באלימות גם.

בבית היה אסור לי לכעוס, כי הבעת כעס התפרשה כהתחצפות לאמא והתחצפות מובילה לכמה בעיטות ואגרופים. 

ביום הראשון לכיתה א' חטפתי כי הושיבו אותי לאכול ארוחת בוקר ולא היה לי תיאבון אבל פחדתי להגיד משהו אז פשוט ישבתי שם ואמא התהפכה עלי, משכה אותי בכוח מהכיסא, הפילה אותי לרצפה, בעטה בי ואז הרימה אותי בכוח, ניערה ושלחה לשטוף פנים.

לקראת גיל 11 פחדתי מכל תנועה פתאומית שאמא שלי עשתה לידי.

גדלתי בבית אלים ויש בי המון אלימות. 

אני לא יודעת להתמודד טוב עם כעס, אני רק עכשיו לומדת שמותר לי לכעוס אבל שזה גם לא חייב תמיד להתבטא בדרכים ההרסניות ביותר שאפשר.

עד היום יש רגעים שבא לי לרסק משהו ואני אפילו לא יודעת למה ויש רגעים שהרצון לשבור ולהרוס כל מה שנמצא סביבי ממלא אותי לגמרי, עד שאני מרגישה שזה כל מה שיש בתוכי ואני צריכה לגייס כוחות אדירים לא לתת לזה לצאת על הסביבה שלי.

לפעמים כל מה שאני רוצה זה לתת לכל הזעם הזה פשוט להתפרץ מתוכי, להפסיק להשתלט עליו, להפסיק לחשוב על ההשלכות ופשוט לשחרר את זה מתוכי, שיטביע ויחריב כל מה שנקרה בדרכי, כמו צונאמי אבל אני לא באמת רוצה לפגוע במי שלא עשה לי רע, לא באמת רוצה לגרום לנזק, לא באמת רוצה להרוס.

אז אני מרסנת את עצמי ופורקת את זה על שק איגרוף כשאף אחד לא רואה ובצרחות במקום מבודד שבו אני יודעת שאף אחד לא שומע, שאליו אני הולכת במטרה להיות לבד עם עצמי ולצרוח עד שהגרון לא עומד בזה יותר.

אני רוצה לא להרגיש ככה יותר, לא להרגיש יותר את האנרגיה ההרסנית הזאת מנסה להתפרץ מתוכי, לא לפחד מעצמי יותר.

זה מתיש ואני עייפה.

פה ושם יוצא לי להיתקל (ואני בטוחה שכולנו מכירים את זה), באמירות מזלזלות שנועדו להעליב, על היותה של מישהי מנותחת.

"הציצי שלך מנותח" זאת צורה די נפוצה של ניסיון להעליב נשים וזה לא מובן לי.

הרי, אם היא באמת מנותחת, אז זה לא מעליב, זה סתם פרט טריוויה עליה. היא בחרה לעשות את הניתוח הזה, היא רצתה אותו, היא השקיעה בו זמן, כסף ותהליך החלמה לא פשוט, לציין את העובדה הזאת כעלבון נראה לי נורא מוזר.

אם היא לא מנותחת ואיזה זר באינטרנטים טוען שהיא כן, נו שוין. זה שלו במאה אחוז.

לא הכי ברור מה המטרה של לומר את זה בכל מקרה.

אני מכירה את הטיעון שזה עלבון כי זה כאילו אומר "היופי שלך לא אמיתי כי בלי הניתוח היית נראית אחרת" אבל כולנו היינו אחרים בהינתן דברים מסוימים. גם אני הייתי במשקל תלת ספרתי בלי הדיאטה שעשיתי ובלי אורח החיים שאני מקפידה עליו, אבל אני לא במשקל תלת ספרתי כך שמה היה קורה אם לא רלוונטי.

מה שרלוונטי זה מה קורה בפועל.

בקיצור, הניסיון הזה להעליב באמצעות "את מנותחת" נורא מוזר ולא הגיוני בעיניי.

מה נראה לכם שזה מעורר אצל הצד השני?

כשהייתי צעירה יותר, הייתי חסרת בטחון עצמי, לא הבנתי את הכוח שיש לי על גברים ונגררתי לתוך קשרים שעשו לי בעיקר רע, כי לא האמנתי שאני ראויה לטוב מזה.

הייתי מתאהבת סדרתית, שנאחזת בגברים שלא שווים אל הסוליה של הנעליים שלי.

היום, יש לי בטחון עצמי, אני יודעת מה אני שווה, אני יודעת להציב גבולות ומודעת לכוח שלי ועכשיו כבר לא כזה בא לי על אף אחד. נדיר שמגיע מישהו שבאמת מצליח לעורר בי משהו ורוב האנשים מעייפים אותי כבר הדקות הראשונות להיכרות.

אומרים לי שאני מציבה רף גבוה מדי, אני טוענת שפשוט איבדתי סבלנות לבולשיט ושהיום זה

My way or the highway

ואני אפילו לא מרגישה שאני מפסידה משהו.

עדיף בלי, על פני פשרה מתמדת. אולי מתישהו אפגוש מישהו שיצליח לעניין אותי ליותר מעשר דקות, אולי אפילו מישהו שארצה לפתוח את הלב בפניו. אם זה יקרה, אקבל את זה בברכה.

אם לא-במקום שבו אני נמצאת היום, זה ממש בסדר.