גדלתי בסביבה אלימה.
בית שבו אלימות הייתה חלק מהשגרה, שבו ההורים רבים כמה פעמים ביום עם צרחות, קללות, טריקת דלתות ושבירת חפצים, שבו אמא צורחת מקללת, מאיימת ומרביצה, אבא משתדל לא להיות בבית במהלך היום ומגיע רק לאכול ארוחת ערב ולישון ויש אח גדול שמתיחס לכל הענייו בתור "אני חטפתי כל הזמן כשהייתי ילד, עכשיו תורך" ולפעמים מתנהג באלימות גם.
בבית היה אסור לי לכעוס, כי הבעת כעס התפרשה כהתחצפות לאמא והתחצפות מובילה לכמה בעיטות ואגרופים.
ביום הראשון לכיתה א' חטפתי כי הושיבו אותי לאכול ארוחת בוקר ולא היה לי תיאבון אבל פחדתי להגיד משהו אז פשוט ישבתי שם ואמא התהפכה עלי, משכה אותי בכוח מהכיסא, הפילה אותי לרצפה, בעטה בי ואז הרימה אותי בכוח, ניערה ושלחה לשטוף פנים.
לקראת גיל 11 פחדתי מכל תנועה פתאומית שאמא שלי עשתה לידי.
גדלתי בבית אלים ויש בי המון אלימות.
אני לא יודעת להתמודד טוב עם כעס, אני רק עכשיו לומדת שמותר לי לכעוס אבל שזה גם לא חייב תמיד להתבטא בדרכים ההרסניות ביותר שאפשר.
עד היום יש רגעים שבא לי לרסק משהו ואני אפילו לא יודעת למה ויש רגעים שהרצון לשבור ולהרוס כל מה שנמצא סביבי ממלא אותי לגמרי, עד שאני מרגישה שזה כל מה שיש בתוכי ואני צריכה לגייס כוחות אדירים לא לתת לזה לצאת על הסביבה שלי.
לפעמים כל מה שאני רוצה זה לתת לכל הזעם הזה פשוט להתפרץ מתוכי, להפסיק להשתלט עליו, להפסיק לחשוב על ההשלכות ופשוט לשחרר את זה מתוכי, שיטביע ויחריב כל מה שנקרה בדרכי, כמו צונאמי אבל אני לא באמת רוצה לפגוע במי שלא עשה לי רע, לא באמת רוצה לגרום לנזק, לא באמת רוצה להרוס.
אז אני מרסנת את עצמי ופורקת את זה על שק איגרוף כשאף אחד לא רואה ובצרחות במקום מבודד שבו אני יודעת שאף אחד לא שומע, שאליו אני הולכת במטרה להיות לבד עם עצמי ולצרוח עד שהגרון לא עומד בזה יותר.
אני רוצה לא להרגיש ככה יותר, לא להרגיש יותר את האנרגיה ההרסנית הזאת מנסה להתפרץ מתוכי, לא לפחד מעצמי יותר.
זה מתיש ואני עייפה.
