החיים בטריקולור

מחר אני מציינת 16 שנה ליום שבו החיים ניתנו לי מחדש.

הייתי בת 22, בזוגיות עם גבר אלים שארגן לי מפגש מזורז עם המוות, אבל המוות החליט לא לקחת אותי.

חזרתי להכרה ועזבתי אותו בלי להתחרט לשניה.

למקרה שתהיתם למה כאב פיזי זה גבול קשיח אצלי-זאת הסיבה. אני לא בענייני שחזור טראומות.

הלוואי והייתי יכולה לספר שמאותו רגע החלטתי שמעכשיו אני חיה את החיים במלואם ומנצלת כל רגע. זה עובד ככה רק בסרטים. במציאות, יש תקופת שיקום ארוכה, שכוללת הישרדות כלכלית לצד דיכאון, חרדה וptsd וההחלמה יכולה לקחת שנים ובדרך כלל לא מחלימות מזה עד הסוף.

אני עד היום צריכה קצת אור בחדר כשאני הולכת לישון כי אני פוחדת מהחושך. זה קל יותר כשאני לא ישנה לבד, אבל רוב הזמן לא בא לי. התרגלתי לישון באלכסון ונוח לי ככה.

אני לא מאמינה ב"מה שלא הורג-מחשל", זאת סתם רומנטיזציה של טראומה. אין שום דבר מחשל בשנים של התקפי חרדה וסיוטים. זה רק מתיש והייתי מוותרת על זה בכל רגע נתון.

לצד כל הנ"ל אני חיה. הגוף שלי חי, מתפקד ועובד בשבילי מצוין, אני מרגישה חזקה, אני אוהבת להפעיל את הגוף, אני מרגישה חיה.

הנפש שלי מרגישה חיה, אני מצליחה לעבוד, לתפקד, ליצור, להתעניין בדברים ולהתלהב מדברים.

יש ימים קשים ותמיד יהיו אבל הניסיון לכבות אותי לא הצליח.

כל שנה, ב-29/8 אני לוקחת יום חופש מהעבודה, עוצרת הכל ועושה לעצמי יום של מנוחה ובילוי לגמרי לבד.

ספא, מסעדה טובה, כל שנה זה משהו אחר וכל שנה זה לבד לגמרי.

חגיגת חיים קטנה ופרטית שלי עם עצמי כדי לא לשכוח מאיפה באתי וכדי לחגוג את העובדה שלא סתם שרדתי, הצלחתי לבנות לעצמי חיים.