ברכבת התחתית אני נושם אוויר.
"אני מתגעגעת אליך"
"אתה צריך אותי"
"אני אוהבת אותך"
"אתה חושב עלי?"
"אתה אוהב אותי?"
כן. בטח שאני אוהב אותך. אני גם אוהב את הנהג מונית. גם אותו פגשתי לפני חצי שעה.
"יש בינינו משהו מיוחד"
לא. לא ממש. מצטער. נחמד לנו אבל זה לא ממש מיוחד.
"אני רואה אותך"
אני עדיין לא רואה את כולי, בעצמי.
בעיניים שלה יש פנטזיה.
לא רואה את עצמי שם.
יש שם גבר מהסרטים. מצליח משכיל ג'נטלמן ומאהב.
מול כולם הוא חזק ומוביל וכשהוא לצידה הוא שלה ובשבילה.
כן, אני יכול לעשות מאמץ עבורך. את סבבה לגמרי. מגיע לך מישהו כזה.
"מגיע לי"
נכון! איפה מתגייסים? יש הכשרה ובסופה נשלחים לחזית?
לכל בוגר מובטחת עבודה.
בסיום ההכשרה הוא יקבל אישה שלא מקבלת.
לא מקבלת אותו כפי שהוא.
לא מקבלת את זה שלא יקבלו אותה.
לא מקבלת את זה שהיא לא מקבלת.
"איך אתה לא רואה?"
"אתה מוותר על אהבה?"
"אטום"
"נכה רגשית"
לא, לא מוותר.
לא מוותר על עצמי!
לא מוותר לעצמי!
ולא מוותר על לאהוב את עצמי!
לא בשביל אף אדם,
אפילו לא בשבילי.
הדלת שלי פתוחה לאהבה תמיד
אבל אני לא סוחר בשמחה שלי עבור שמחתם של אחרים.
הייתי שם.
עשיתי את זה.
גרמתי מספיק נזק
לי ולאחרים.
הרכבת נעצרת.
יוצא בתחנה של הפארק ולוקח אוויר עמוק לריאות.
ואני יודע, עכשיו הזמן לאהבה.
כזו שמקבלת,
את עצמה.
