לכתוב משהו

נעשיתי מאוד מודע להתמכרויות שלי ולמאבק בהן, מסיבות מובנות. במסגרת זה, כל אימת שאני מגלה אחת, אני תוהה מיניין היא באה.

ובכן, מה במבנה האישיות שלי גרם לי להתמכר אנושות להוצאת שאריות הפרי מחרצן של אפרסק, לאחר שהאחרון נגמר?

מוזר. 

שהלכה לה בכנס עם קולר, שהיה קשור לשרשרת שצדה השני הוחזק בידה המושטת אליי בתנועת "קח אותי בבקשה" - 

זה היה קוספליי מהמם, זה עשה אפקט מטורף. 

וזה שעשיתי את עצמי לא רואה (היית מטר ממני, פונה אליי) ומיהרתי כ50 מטר לצד השני רק מוכיח את זה  : /

In the clearing stands a boxer
And a fighter by his trade
And he carries the reminders
Of every glove that laid him down
And cut him 'til he cried out
In his anger and his shame
"I am leaving, I am leaving"

But the fighter still remains

אתמול קמתי בבוקר.

צחצחתי שיניים. עשיתי כושר כמידי יום בשבוע החולף , והפעם אפילו בלי להסתכל בנייד ולשקוע בפייס או בחדשות. בחרתי שלא. 

עשיתי סנדוויץ לילד במטבח, בלי לרצות לטעום שום דבר על הדרך. 

נסעתי ברכבת ועבדתי תוך כדי. באוניברסיטה המשכתי לעבוד, בין פגישות קלילות ומגניבות. 

הגנבתי מבט לבנות הפינדום בטוויטר, אך הפעם דווקא לא כלכך בא לי לאונן שעות. כבר כמה ימים לא גמרתי, ולא הרגשתי צורך לגמור גם אתמול. חזרתי למשרד והמשכתי לכתוב את המאמר שלי. יוצא יפה מאוד. אפילו אני השתכנעתי :)

בערב חזרתי, וחיכו לי מטעמים - אפונה ברוטב, כרוביות, והכנתי עם שאקטי סלט פירות. אתמול לא אכלתי בכלל בשר או עוף - סתם כי החלטתי שהיום לא. גם לא הרגשתי צורך לאכול כלום במטבח - רק על השולחן. מוזר. 

ואף אחד לידי לא כעס, או בכה, או מילא את האוויר בדרמות ממכרות. הבת הצליחה במבחן. המבחן במתימטיקה של הבן נדחה לשבוע הבא. 

בין לבין גם  הקדמתי פגישה להיום לבוקר, וביטלתי אחרת. כדי לנסוע לאוניברסיטה לשמוע הרצאות של יום האישה. לא *חייבים* לעבוד כל הזמן. 

ואני יודע שזה לא ימשיך ככה אפילו מחר. אולי אפילו לא היום.

אבל הינה, יום אחד בשנה. 

אחד.

כיף כלכך! 

אפשר לחגוג אותו. 

סליחה שאני מפיל אותה עליכם, כן? אבל אין לי בלוג אחר. 

חזרנו מאירוע חברתי רב משתתפים. 

למה אירוע חברתי רב משתתפים עושה לי עצב ומחנק כלכל גדולים ועמוקים? 

מאחד ועד עמד לי בכמה קטעים בהארי פוטר בכיכובה של דולרס אמברידג'? 

(לא קשור לבדסם)

אז:

1993. התחברנו ל"ערוצי זהב". אני בן 18 וקצת. אחי מת שנה וקצת לפני כן, וכל המשפחה מנסה להרים עצמה מהשברים. אני יושב בסלין ומזפזפ. ונופל על פרק של סדרה קומית על איזה חבורה שמדברת עצמה לדעת בבית קפה על מניות. הדינמיקה מסקרנת אותי. הצילום לא צבעוני בוהק כמו שאר הסדרות - משהו בה יותר ריאליסטי, השיחות יותר משעשעות. ואז מגיע הקטע עם הפוני, והדודה היהודיה שמתה מזה. כזה עוד לא ראיתי. 

ראיתי עוד פרק או שניים ורק אז אזרתי אומץ ופניתי מהוסס לאחי הנותר, הגדול ממני ב3 שנים - "אתה מכיר את הסדרה הזאת? היא די טובה...". ועוברת מחשבה - "כבר מותר להנות ולצחוק מדברים?" 

הסדרה שחדרה אליי לורידים יותר מכל סדרה אי פעם. 

שלוש שנים אחרכך, ומעלה. שלושה חברים טובים בני עשרים וקצת. די חננות, שחיים, נושמים ומדברים סיינפלד ברוב שעות העירות שלהם. מעירים הערות עוקצניות על כל דבר שנקרא בדרכם. למעשה, סיינפלדית הייתה הדרך היחידה שלי לתמלל את מה שקרה לי בחיים. 

היום:

בינג' של סיינפלד בנטפליקס. מקצת החששות ("האם יעמוד במבחן הזמן?") מתפוגגות להם במהלך הצפייה העונה השנייה, ונעלמות לחלוטין היום, אחרי הזריקה בכעס מהול קצת בצחוק את הלפטופ בפעם הרביעית, "לאאאא אני לא יכול לראות את זה! מה הם עושים לעצמם!" 

לארי דיויד הוא היחיד שיכול להוציא אותי ככה מכליי. ולגרום לי להזדהות בו בעת. 

הניק הקודם שלי היה גנוב מא ועד ת. חבר שלי השתמש בו בצעירותו, אז פשוט לקחתי אותו כי אהבתי.

הניק הנוכחי שלי, תפוח אדמה חרוך, הוא מקורי שלי. עם המון פידבקים חיוביים, ועם משמעות ועומק והומור.

אני אוהב הרבה יותר את הניק הקודם.

מה זה אומר עליי? 

ב-24 שעות הקרובות.

כנות מוחלטת מצידי. 

https://safeword.live/e/%d7%a4%d7%a8%d7%a7-7-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a7%d7%a6%d7%94/

הפרק הזה, על שליטה באורגזמות, היה מיוחד.

בשבילי. 

הוא נוגע לי בעצב מאוד חשוף, ואפילו קצת כואב:

כי בפנים אני מרגיש שיחסי שליטה אמיתיים, מאתגרי גבולות, כאלו שמערבבים בין חדר המיטות לעולם האמיתי, הם דרך שליטה באוננות ובטח שליטה באורגזמות. זה משהו שחסר לי מאוד. 

אבל לפני שניגע בי, (או שלא ניגע בי. או שניגע, אבל לא עד הסוף....? קשה לי להחליט. אולי אתם תחליטו בשבילי?)

על הפודקאסט עצמו - שליטה באורגזמות. הפרק היה מעניין. כי המוטיב המרכזי בו היתה דיכוטומיה. המון דיכוטומיה : 

יש הבדל גדול בין נשלטים לנשלטות. בכלל בין גברים לנשים.

יש פער גדול בין מה שהיצור אוהב - לחנך, להוביל במסע, להצרין את דמותו בתוך האורגזמה של הנשלטת, ובכלל מולטי אורגזמות, לבין מה שסקארי אוהבת - להנות, לקחת כאן ועכשיו, להתעלל, לשנות דיעה כל הזמן, להוציא משווי משקל, לראות את הנשלט סובל בשבילה. להתרגש מזה.  ובכלל למנוע. 

קיים פער בין החוויה של השולטים (שנכחה מן הסתם בפודקאסט, ועניינה אותי מאוד, כי לא ידעתי עליה הרבה) לבין החוויה המתמשכת של הנשלטים והנשלטות, שהיה די חסר ( למעט נקודות בודדות).  אז הנה אני פה להשלים את החסר.

על דבר אחד מסכימים - האורגזמה הנשית היא הדבר היפה ביותר עלי אדמות. 

בכלל הם נתנו רפרטואר שלם ומרשים  של שליטה - כתיבת יומנים, ספירה לאחור, מניעה, לגרום לשחרור, אדג'ינג, ruined orgazm  וכו'. 

בחזרה אליי - למה העצב הוא כלכך חשוף בנקרה זה? כי יש משהו בנושא של שליטה באוננות ובאורגזמות שחורג הרבה מעבר לשליטה במיניות - זאת שליטה ממש בזהות. במי אתה. זו התחושה שלי. הreprograming אצלי עובד מאוד חזק ויש כל מני סוגים של זהויות שנוצרות כששלטו לי במין. תלוי איך ומתי וכמה.

דוגמאות? 

למשל, יש שולטות בעברי שאידיאולוגית דגלו בכמה שיותר אורגזמות לנשלט מאוננות, ובעיקר מכל מני פנטזיות: שיתפרע, תחת שליטה והכוונה שלה - פנטזיות שלו כגבר, שלו כאישה, שלו כגבר שמזיין אישה אחת וחושב עליה תוך כדי .. או שאומר את שמה בלחש... 

בדרך זאת היא הופכת את הנשלט לסוג של שרליל, במובן החיובי של המילה: משוחרר מעכבות מוסריות  מתמסר להנאה. הוא הופך ל naughty boy. קליל וקצת ריקני

זה עובד מדהים. 

מנגד יש כאלו (לא חוויתי אישית. אבל הכרתי כאלו) שמונעות גמירה כלל מהנשלט. בכל יחסיי השליטה שלהם. הנשלט צריך להשתמש בכלובון ( איך לא הזכרתם כלובון בפודקאסט?), ויקבל פורקן רק על ידי חדירה אנאלית, וחליבת הפרוסטטה

(איך לא הזכרתם חליבה בפודקאסט??).

כך הנשלט הופך לfuck toy האישי שלה, שמיועד רק להנאה של השולטת, והיא נהנית גם מהאחריות והאדונות עליו, באקט החליבה שאינו יכול למעשה בלעדיה. זה משהו שהוצע לי, אבל מעולם לא ניסיתי. ומאוד מסוקרן איך ההוויה של זה. 

כשזה סופי ומושרש ביחסים, יש בזה כמובן שבירת הזהות הגברית - you are not fucking anymore. It is you who are getting fucked

אם אעבור לפינדום - יש דומיות שדרשו cum tax. על כל פעם שאתה גומר. וכך מהר מאוד באיזשהו שלב קשה לך לגמור ללא התשלום בכלל. זה משהו שמניע את עצמו. והוא עובד מצויין. אתה מתרגל שזה חלק חיוני מהאוננות. 

בכלל היחס של פינדום לאוננות ולגמירה מאוד קשיח אבל גם מורכב. על פני השטח הגמירה היא האויב של הדומית - כשגבר גומר הוא נהיה "שפוי", ולכן המצב האידיאלי או אחת מהשתיים

א. או שיאונן במשך שעות וימים, ללא פורקן בכלל, עד שיגיע למצב שאינו יכול לחשוב על כלום מלבד לשלם עוד ועוד ועוד . זה מצב שנקרא gooning. הגעתי אליו הרבה פעמים. הגמירה אסורה בשום פנים אף פעם: Your pleasure is paying me. שוב זו הגדרת זהות וקביעת יחסי כוח ביחסים. יותר עמוק ממין סתם. 

ב. הגבר בכלובון, לא מאונן כלל, מתחרפן לאיטו, ומדי פעם השולטת עושה לו טיזינג כדי שישלם. בכלל, פינדום וכלובונים הולכים ביחד מצוין.

הרציונל ברור, אבל חוסר התקווה בלא לגמור לעולם שובר נפשית. 

ואישית, ובאופן פרדוקסלי, הדרך שלי לצאת מהפינדום הייתה במניעה מוחלטת של אוננות במשך יותר מחודש. 

ככה ש... העולם מסובך :)