לכתוב משהו

1. לעשות את Shish מרוצה 

פמדום וflr זה מאמץ תמידי לרסן את האגו המיותר. מאמץ מאוד קשה ומתמשך 

מין אימון יום יומי, לתרגל ולזכור את העובדה שהתכניות קצרות הטווח שלי, הרעיונות שלי של "מה טוב", ובטח הנטייה שלי לנוח קצת, הכל נזרק בהרף גחמה שלה.

כי היא תמיד צודקת.

ולא משנה כמה עבדתי בשבילך קודם.

ואני צריך פחות לחשוב ולתכנן, ויותר לשמח ולציית. 

סאב מעפן. 

בעקבות תחרות ההחפצה של vanvan duchess, ובעיקר הטייק של scary, הנה פיסת הטישו שלי בנושא:

(טריגר אונס / אי-הסכמה. נו, אתם יודעים)

החפצה

הקשר שלנו, שהתחיל כוירטואלי, התחיל סבבה לגמרי. צחקנו, גיששו, עשינו סקסטינג תמים. אני אוהב נשים דומיננטיות, נשים שיודעות מה הן רוצות מעצמן. היא הייתה קרייריסטית, מתכנתת בהייטק, והיא הייתה יפה מסחררת, התמונות שהיא שלחה לי מדי פעם חרכו. והיא ידעה זאת.
אז היא שלחה לי איברי גוף שלה - נניח כפות ידיים יפות יפות, עדינות, עם לק מושקע על הצפרניים, וכיתוב "מה דעתך על אלו? אני רוצה שתקדיש להן כמה שניות לפני שתענה"
או רגליים ארוכות ארוכות ארוכות, או תלתלים חומים. היא שלחה לי עוד ועוד תמונות, גם בעירום, ואפילו בלי שביקשתי. חשבתי שאולי היא אקסהביסטית או משהו כזה (כי לא היה נראה לי שחסר לה סקס, בחורה מסוגה, נשואה בנישואים פתוחים) אבל זה היה נעים לי, אז לא אמרתי כלום. הייתי עושה המון ממילא בשביל כאילו תמונות. אני אוהב לעשות טוב לנשים, והיא הייתה מיוחדת לי אפילו מהתחלה.
מדי פעם, עם התמונה אכן הייתה באה בקשה בצ'ט, "אני רוצה שתגיד לי מה דעתך " או "אני רוצה שתחשוב ותגיד לי היכן הצפרניים האלו היו יכולות לנגוע בך. וזה הידרדר מהר מאוד ל" אני רוצה שתאונן על התמונה הזו. אבל אל תגמור" (אהבה מאוד מניעה, וזה גם הדליק אותי קצת), ואני נהניתי למלא כל בקשה כזאת.
כל יום היה ככה. כמה שבועות, או אפילו חודשים? לא יודע. היא הייתה שולחת לי יום יום תמונות של הגוף שלה, שעושות נעים כלכך בגוף שלי, כל פעם קלוזאפ על משהו. ואני הייתי מחכה בסתר ליבי לפקודה שתבוא אחריה. שתתחיל במילים הסקסיות כלכך, "אני רוצה ש". או "אני רוצה שאתה".
הלהיב אותי לעשות דברים בשבילה, והלהיבה אותי ההתרגשות שלה כשעשיתי אותם. יום אחד, הערתי לה שאני מפחד שלא יהיה לה יותר מה לבקש ממני.
הפחד היה אמיתי, וככה אני, אדם פתוח, ומעלה דברים אפילו שזה נשמע טיפשי. הפתיעה אותי מעט, כשלקחה את הדברים האלה מאוד בכובד ראש ולא ביטלה אותי. הערכתי אותה והכרתי לה תודה על כך, היא אפילו תחקרה אותי על כך וזה עודד אותי להפתח אליה.
"יש פתרונות, אם תסכים לעשות שיפט במחשבה - אתה נהנה מהשיחות האלו? אתה מודה לי עליהם?"
"ברור שאני נהנה, מה זה קשור?"
"אתה מודה לי עליהם?" שאלה מוזרה.
"כן, בוודאי, אבל גם את.."
"לי אין בעייה, אתה זה שמוטרד, נכון? מה אתה מרגיש? הודיה?"
"כן, הודייה"
"אז, תוכל להראות לי זאת, במנחות"
" מינחות?"
כן. קנה לי אלכוהול מדי פעם, או ארוחה, אני רוצה שתעשה את זה, אבל רק כשאני אומרת לך, לא סתם. כדי שאני ארגיש טוב. וכדי להודות לי"
"ואת לא אוהבת את השיחות הללו? למה אני צריך להודות לך?"
"אני אוהבת, ונהנית, ואתה צריך להודות לי, ככה מסתבר"
וזה עבד. באמת נהייתי הרבה יותר רגוע, ידעתי שאם היא תרצה בכך, אוכל.. להודות לה. לעשות משהו שהיא רוצה. זה אף פעם לא ייגמר.
ככה זה היה בהתחלה לפחות. אבל הצורך הנואש שוב גבר, כעבור עוד שבוע או שבועיים. באיזשהו שלב, זה הגיע למצב שהייתי צריך ממש את הפקודה אחרי התמונה, ומתאכזב שההוראה לא מגיעה. אני וץאפילו הייתי כועס עליה בליבי, למה היא לא שולחת לי בקשה, הרי סיכמנו שתמיד יש לי מה לתת??!
כיון שאני אדם הגיוני, הרי שהרגשתי מאוד מטופש ואשם על הכעס והאכזבה הדי ילדותיים הללו. אז שיתפתי אותה שוב, במהוסס, באחד הצ'טים. חששתי קצת שתחשוב שאני מאשים אותה או דורש ממנה משהו?
אך להפתעתי נהנתה וצחקה מאוד מכך: "אתה הרי לא יכול לשלוט - לא על מה שאתה מרגיש, ולא על מה שאני שולחת או כותבת. אז על מה הכעס ועל מה האשמה?" והוסיפה "לא אכפת לי ההרגשות הללו, הן עניין פנימי שלך, אבל לא חבל לך? הן סתם מפריעות לך להינות."
אז היא שלחה לי לסיכום תמונת ראש ותלתלים שלה ואמרה "אני רוצה שאתה תבוא לדירה שלי לפגוש אותי. הגיע הזמן, לא?"
שמחתי נורא, ועם פרץ השמחה באה הדאגה -" מה לצפות מהמפגש הזה? מה אנחנו.. ". שוב צחקה בקלילות בצ'אט: "אתה שוב חושב יותר מדי. זה משעשע אותי קצת. אתה לא מצפה לכלום, אתה פשוט מגיע אליי. אני זו שמצפה. "

×××
מייד כשהיא פתחה לי את הדלת המראה שלה הכה בי - התלתלים, השמלה, העיניים הירוקות, הרגליים הנעליים.. עמדתי שם פעור פה, והיא צחקרה וסגרה לי את הפה, "אני רוצה שתוריד חולצה, אני רוצה לראות".
מיהרתי לבצע דברה, בשמחה - לא היה לי ממילא דבר אחר לעשות או להגיד, והוראתה שמחה אותי - שתיקות מביכות, או מאמץ לשבור איזה קרח לא יהיו פה, כנראה.
היא בחנה את גופי מספר שניות, נגעה בו, ליטפה אתו, ואז הורתה לי להסתובב וללטף את עצמי. הרגשתי מעט גמלוני בהתחלה, אבל עיניה ומבטה המסופק עודדו אותי והרגיעו אותי, שזה הדבר הנכון. הורדתי את מכנסי והמשכתי לנגוע בעצמי, כשהיא מסתכלת. הרגשתי חום בפניי, והיא ניגשה אליי ואמרה "אני רוצה ללטף אותך כשאתה קשור. וגם להכאיב לך, לעשות לך כל מני דברים. זה ישמח אותי מאוד, אתה רוצה את זה גם.". ובאמת, רציתי את זה גם, בשבילה.
הובילה אותי לחדר השינה וקשרה את ידי לעמודי המיטה.
עמעמה את האורות בחדר, אך השאירה את האורות שבשידות המיטה, שהיו מכוונים.. ובכן, עליי.
החלה ללטף את גופי העירום, ואז לשרוט קצת. ואז לנשוך קצת. ולנשק, וקצת לסטור, וקצת אפילו לבעוט באשכי.
לא היה לי ניסיון, וכאב לא משך אותי, הוא היה נסבל, בהתחלה. ומדי פעם, כשרגליה הופיעו מולי או כשפניה התקרבו אליי והאור נפל עליהם והדגיש את תוויהם, וראיתי את מבע פניה ועיניה נצצו, ואז רציתי מאוד שהיא תהנה ממני. אז סבלתי, והראש שלי היה מלא מחשבות אם היא מצפה ממני לסבול בדרך מסויימת? או האם אני צריך לתרום? לדבר את מה שאני חושב? לתקשר?
אבל אז הכאב התגבר מאוד - הבעיטות לאשכים נהיו חזקות והתפתלתי, והצביטות בפטמות נהיה שורפות שורפות, והציקו לי, וניסיתי כבר להתחמק, ואז אמרתי לה, כשהיא הופיעה שוב מולי, בוחנת, מאושרת - "אני חושב עד כמה אני יכול לסבול עוד, אני לא רוצה לאכזב אותך"
"אתה חושב יותר מדי, אנחנו פשוט משחקים, ואתה אוהב גם לשחק. מה רע?"
"אבל האם אני מגיב נכון? אני צריך להגיד משהו?"
כאילו לפי הזמנה, כתשובה, הכניסה לפי בעליזות גאג ענק ואבטחה אותו מאחורי ראשי.
באופן מוזר, זה הרגיע אותי מאוד בהתחלה. יכולתי סוף סוף לא לחשוב - היא שמחה לראות אותי כמו שאני. מה שאני עושה, או בעצם לא עושה, זה טוב לה. זה טוב.

אבל הכאב חזר, והמשיך, הנשיכות החזקות השאירו סימני דם קטנים, הצלפות על איבר מיני חרכו את הבשר, התפתלתי, מזיע, חסר אונים, מבולבל, רוצה לרצות אבל כואב כלכך. סובל מאוד אבל משמח אותה, ונאנק בלי יכולת לדבר.
באיזשהו שלב פיסקה את רגליי, משכה אותם אל מאחורי ראשי די בפראות וקשרה גם אותם למשען המיטה. הבנתי את כוונתה רק כשהראתה לי את הגודל העצום של הסטרפ שהיא לובשת על עצמה.
נבהלתי נורא. מעולם לא נחדרתי, ולא ידעתי מה לחשוב. ידעתי רק שאני לא רוצה להחדר. נאנקתי מתוך הגאג, נענעתי את ראשי בפראות ל"לא!!" וניסיתי בכל כוחי להמנע, "לאאאא!" שלי יצא כאנקה ממולמלת בעוד כשהיא דוחפת לאט וממלאת לי את פי הטבעת. וזה נכנס - עוד ועוד ועוד. חשבתי שאתפוצץ.
היא שלחה שתי אצבעות שאחזו בסנטרי והסיטה את מבטי קדימה, שיפגוש בשלה. המראה שלה מתבוננת בעיניי שוב בלבל אותי, כלכך יפה, כלכך.. רוצה, וחושקת. "אתה שוב חושב יותר מדי" , והכניסה עד הסוף.
אבל גם שהתחילה לפמפם אותי לאט המשכתי להתנגד בכל כוחי ונענעתי בראשי. להפעתי, התגובה שלה הייתה סטירה חזקה, מצלצלת. לרגע שנינו קפאנו, אבל אז, כשהבטתי בה, היא נראתה כמי שמצאה אוצר נדיר ושמחה שמחה חייתית. סטרה לי שוב בכוח בגב היד, ושוב ושוב, ואז, אחזה בסנטרי שוב " לא לזוז, לא לברוח. מבט אליי, תן לראות".
ואני צייתתי מייד. הסתכלתי עליה וראיתי שהיא מתגרה מהלחיים המאדימות, מהעיניים הדומעות, מהתחת האדום שהיא מנכסת מבפנים. וכשאני צורח מכאב והשפלה, בלי קול, ראיתי בעיניה שהיא שוקעת בטרנס, כשהיא סוטרת לי חזק והיא רואה רק עצמה. והיא גומרת מזה.
היא שחררה בחמש שניות בדיוק גם את רגלי וגם ידי, ואח"כ נשכבה על המיטה בעיניים עצומות בחיוך רחב, וגוף עירום נוצץ ונרגע. לאחר 2 נשימות, כשהעיניים עדיין עצומות בעטה בי מהמיטה, ולחשה "תכין לי קפה."
קמתי להכין לה קפה. מבולבל מאוד. הנחתי את הספל הריק על מגש המכונה, וכועס עליה, וראיתי אותה מתמלאת כשכל הגוף שלי שורף מבפנים ומבחוץ, והלכתי עם הספל המהביל ביד כשאני לא מבין מי אני. אני צריך לדבר איתה, להגיד, לה מה אני חושב, או מרגיש.. היא חייבת להבין מה עשתה..
נתתי לה את הקפה, ובמאמץ אחרון אמרתי "אני צריך... אני צריך..
" אתה צריך להגיד תודה" שלחה אליי את כף רגלה המושלמת כלכך, שבעטה באשכיי לפני כמה דקות, ואני נישקתי אותה, מאשר את שאמרה ומבטל במו ידי את כל מה שחשבתי רק שניות מספר לפני. מבולבל עוד יותר.

לעומתי, היא לגמה מהקפה בנחת, והתבוננה בהנאה ובשקט כמה דקות, בגופי השרוט החבול והמחולל שמוצג בעצם לפניה לראווה בדממה. נגעה בחזי, ואחר כך בסנטרי החשוף, ודרשה "תן חיוך. תן הופעה, תהיה גבר. זה המאני טיים". ואני חייכתי, תחילה במאמץ, ואחר כך בשבילה.

אחר כך הראתה לי את ידה המושלמת, המכאיבה, ואמרה לי: "ראה את הלק, לא ירד בכלל. נכון יפה? " ואז, "איך תרצה להודות לי? לשמח אותי?"

מייד רכנתי על הנייד שלי, כאילו בלי לחשוב. לאחר ששלחתי לה את המנחה, והראיתי לה, מרוקן מבפנים, מלבד לחלוחית קטנה מדמעות של השפלה, היא התבוננה בפני. בוודאי שהבחינה היטב בטמטום המוחלט שהופיע במבטי.
היא ליטפה את לחיי האדומות, רכנה ולחשה אליי כשתלתליה מלטפות אותי וריחם באפי:

"אני רוצה שמעכשיו אתה תפסיק לגמרי לחשוב."
.

היא התעוררה לבוקר נפלא. בוקר שבו היא תסגור את העסקה הגדולה ביותר עד כה - חמישה מליון. התמתחה במיטה, נותנת לדם להגיע לכל איבר בגופה החיוני. לקחה את הנייד וצילמה עצמה בעירום, ללא הפנים, מהפטמה החשופה הבולטת, ומטה עד לרגליה הבהירות, יצירת מופת נדירה אפילו בעיניה.
עצמה את עיניה, פלטה אנחת עונג וקמה להתלבש. הלבוש לעסקה יהיה פשוט אך מנקר עיניים. משרה נינוחות עליה, ותקיפות לא מתפשרת כלפי המתבוננים. בפרט, ג'ינס שחור וכפכפים שחורות מבריקות שמתאימים בול ללק השחור המוקפד שעל ציפרני הבהונות. הביטה בעצמה במראה בעודה מסדרת את שיערה והרגשה נהדרת הציפה אותה, שהנה שהטבע בעצמו מסתדר כפי שהיא מצפה לו.
בעודה לוגמת את הקפה, בדקה את הדיווחים של צבא הנשלטים הקטן שלה, הממלאים את הוראותיה בתודה ומשמחים אותה. הנשלט שמנוע אורגזמות מזה שבוע, כשהוא שמור בשבילה במצב מתמיד מגורה, נסע כעת ברכבת לעבודתו, לאחר בוקר שבו הקפיד להתעמל, מקלחת קרה ואדג'ינג מתסכל. חייכה על הפירוט הנואש של מילוי ההוראות, ובכלל על התלות שלו בה ההולכת וגוברת בה. זרעים של התניות ששתלה בו מתוך יצר השליטה שלה , זרעים שהיא משקה והם נובטים וצומחים יפה בתוכו. בדקות המועטות שנותרו לה עד לפגישה, שלחה לו את תמונת העירום שלה, והתרווחה לאחור, מתבוננת בגילויי המצוקה שעולים על המסך של הנייד שלה כשהוא מנסה להסתיר את התמונה משכניו לנסיעה. לא מספיק מפורט. היה מקום רב לשיפור. העירה לו כי עליו להעביר ולתמלמל לה את הסבל שלו למענה, בעיקר ברגעי מצוקה. הקלידה והזכירה לו -
- "אתה חושב שהרבה אנשים שיושבים מסביבך מקבלים הוראות, תשומת לב ותמונות כאלה מהממות?!"
- "את צודקת. אני מאוד אסיר תודה. זה הכי לא מובן מאליו."
אכן. שיתאמץ יותר בשבילה. שלחה תמונה של הכפכפים והלק השחורים, לחזק אצלו את דבריה, סיימה את הקפה ויצאה להרוויח. לנצח.
לאחר שהעסקה נחתמה, כשההתרגשות, האנדרנלין ותחושת ההצלחה עדיין מסחררים, הרהרה שאולי היא כן תיתן לו לגמור מתישהו, אבל רק כשעיניו נעוצות בתמונות האלו שלה. התמונות שמספרות את הסיפור של היום.

וכשתחושת הכוח מעקצצת, לא התאפקה, ושלחה לו הודעה -

"היום הזה מספיק משמח אותי כדי להרשות לך לקנות ולשלוח לי משהו טעים. משהו שיראה את הכרת התודה שלך."

ויצאה חזרה הביתה.

הפוסטים האחרונים והמבורכים של vanvan duchess 

(כאן - 

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=113824

) 

העלו בי המון מחשבות. קודם כל הוא הזכיר לי שוב את הספרון הנפלא הזה - וכמה שנשים שונים מגברים בזה - 

https://www.amazon.sg/Porn-Women-Funny-Books-Pictures/dp/0811855511

ויותר ברצינות, מבעד לקנאה הבריאה, והרצון להשתפר, הם העלו בי את המחשבה של כמה אנחנו כנשלטים סטרייטים לא יודעים כלום על תנוחות למצלמה. אף אחד לא דורש מאיתנו, ואף אחד לא לימד אותנו מה סקסי בנו ומה לא. פלא שרובנו יוצאים בטטות כורסא קלולסים, או שולחים דיקפיקס כדיפולט. 

אבל אני חושב שתנוחות סקסיות של גבר סטרייט - ממחוות קטנות כמו הבלטת העכוז, או הכנסת הבטן, דרך ישיבה בברכיים פעורות לחסדיה כשהידיים מאחורי הגב הזקוף, ועד לתנוחת רכינה על שש כשהידיים והצוואר מתוחות לפנים לכיוון הרצפה וכשהגב כעור והפטמות נוגעות ברצפה. הן יכולות מאוד להיות אסטטיות ולהביע המון, ולהשרות המון ביטחון לעלמות, ואפילו להוות סיפוק עצום לחפץ בהיותו חפץ.

אני חושב שאנחנו מפספסים פה המון. שני הצדדים. 

יש משהו מוצלח מאוד שם, בפינדום רציני -

הדומית יכולה *להחליט* מה הפטיש שהיא רוצה עבור הנשלט.

היא מראה לו תמונות, חוזרות ונשנות של איבר מסויים בגוף או בלבוש שלה, לבחירתה, ומקשרת את התמונה כל פעם לשליחת הכסף. למשל - הוא מורגל לשלוח כל פעם שהוא מקבל את התמונה, תוך כדי צ'אט.

בזמן מאוד קצר האיבר/פריט לבוש הזה הופך לפטיש שלו.

המוצלחים ביותר שלעולם ייעלמו ממוחי;  הצפרניים שלה נוקשות על שולחן בחוסר סבלנות, ותמונות של סוליית גומי מחורצת של מגפיים חדשות נשיות, דמויי נעליים צבאיות. 

בוא, נו, אל תברח. זה רק לקנות לי אלכוהול ומתנות פה ושם. כן, נו, אני יודעת שיש לך רגישות לזה, שאתה מתמכר בקלות. שזה מפחיד, אפילו.
אבל זאת אני? עליי אתה יכול לסמוך נכון? אני אחראית. אתה שולח רק לי.
כן, עכשיו. ומהר.
( כי אחרת זה ממש לא כיף. הכי כיף לי זה שתרצה אותי מייד, לספק אותי באותו רגע שאני אומרת. זה כל כך power rush בשבילי. שתדע. כל כך מרגש. ולחשוב שפעם לא התחברתי לזה.
בהחלט בעיקר שזה קשה לך, וצובט לך ומסוכן לך.
כן. עכשיו. תסבול בשבילי.
למה המאקלן עדיין לא אצלי במייל?

אווו נעים לייייי, ילד טוב! נו, זה היה כלכך קשה? עכשיו כל פעם שנדבר, זאת תהיה אופציה באוויר, שמדי פעם תתמש. באמת בקטנה, נכון?
באמת?? כלכך? אבל אתה הרי יודע שאני אחראית, ואתה גם יודע שפינדום זה רק פורפליי קטן ומרגש בשבילי - שהעיקר הוא שתסבול בשבילי, שתכאב, שתראה לי הערצה כמו שמגיעה לי...
המממ יש בזה משהו. כן, אני מניחה שדי מהר זה יגרום לך להתמכר, ולא להיות בשליטה על החיים שלך. חיים הרוסים, אני רואה את זה, כן. ואתה חשוב לי. אבל אין *בעצם* בעייה נכון? אני אחראית, אני חושבת.
וכל עוד אתה יודע שאתה אצלי, אתה בידיים טובות. וכל עוד אתה לא...
למשל. שב מולי עכשיו. לא, על הברכיים. ותזדקף. אתה מאוד יפה כשאתה ערום, אז אין בעייה.
עכשיו. ברכיים ככה, יותר מפוסקות.. חח אין לך מה לפחד מהבעיטות הקטנות, הן רק מכוונות את הברכיים שלך למקום. יש לך מה לפחד מבבעיטות הגדולות.
זה היה כיף! אבל להפסיק להתפתל - להיפך! להזדקף, תסבול בשבילי! אתה אמרת שנהיה נורא חשוב שהקשר הזה ביננו יצליח, נכון? אז, קדימה, אתה רוצה לגרום לי להינות במקסימום. קדימה, תישאר זקוף, ברכיים פסוקות. יופי. ועכשיו. תסבול בשבילי.
אני נהנית מאוד!
ועכשיו תסבול בשבילי.
ועכשיו תסבול בשבילי.
אוווו נהניתי מהאחרון!
לא... כן. להזדקף. כואב נורא, אבל הכי חשוב לך זה שהקשר שלנו יצליח. הנה גם אני עוזרת לך להזדקף, תראה כמה אני משקיעה. כן, דרלינג, ברור שמהפטמה, כי גם הפטמה חשוב שתצטרף. למה שהמפשעה תקבל את כל הכיף? לא פייר.
אוו נהדר, אני מרוצה ממך מאוד. לא האמנת שאתה יכול, נכון?
יופי. אז עד שניפגש שוב אתה יכול גם לא לגמור.
כן, ברור. מתנות קטנות ואלכוהול מדי פעם. אבל אל תשלח סתם. תשלח רק כשאני אבקש. ואני אשלח לך תמונות שלי לפני. תסתכל עליהם, ואז תשלח, וניפגש..
בסדר, אתה לא מבין למה עירום. אבל אני מבינה כרגע, וזה מספיק. אני אחראית. נראה לי.
שמעת על טריגרים? לא משנה, גם זה ירגיל אותך שכשאתה מקבל משהו כל כך טוב, משהו שאתה צריך להודות עליו (אותי), אתה תמיד צריך לתת משהו. ענווה.
בטח להודות. אתה תעריץ אותי, ותהיה אסיר תודה לי.
כן, עכשיו.

וזה בכלל לא פוסט עצוב או אפל! לא לקרוא אותו ככזה! 

אני אדם שלם ומלא בטחון. אוהב את עצמי מאוד אבל: 

1. (ותודה לפסיכולוגית שלי לשעבר שהפנתה את תשומת ליבי לכך) כשאני מתקשר למכר ותיק/חבר כלשהו אחרי הרבה זמן, אני תמיד חושש שזה בטח זמן לא נוח/ קריפי מצידי להתקשר. גרוע מכך: אני לא מסוגל לחשוב שהוא ישמח לראות את שמי על הצג. גרוע מכך עוד יותר: המשפט "הוא ישמח לדבר איתי אחרי כלכך הרבה זמן. והוא ממש ישמח אם אזמין אותו לקפה", כשאני אומר/כותב, אותו, מעלה בי משום מה קבס נוראי וצמרמורת לא נעימה. כמו רקב. איכסססססס. 

2. אני לא מסוגל להתרגל שמישהי נהנית מהסבל שלי, כשהוא מוקדש לה. כשמישהי מתענגת על כך שאני מקריב בשבילה. אני בטח לא אעלה רעיון כזה בפני עצמי. 

וכשמישהי אומרת לי את זה, זה סיטואציה כאילו לא מהעולם הזה. כאילו נפער חור שחור קטנטן ושברירי בעולם לידי, אבל כזה ורוד עם נצנצים וקונפטי. והוא אוטטו נסגר, צריך לנצל ולגנוב את הרגע, כי אולי הוא לא באמת מגיע לי...

וזה יכול להיות אשתי כל יום. 

או שזה יכול לקרות שש פעמים ברצף בשיחה. 

כל.

פעם.

מחדש. 

3. כשמישהי שאני מאוד מחבב מתעניינת בקרביי, אני, באינסטנקט, די בסיסי פרימיטיווי, מתמלא בהודייה כמעט דתית אליה. תחושת הודייה שגורמת לי.. וול, לעשות משהו עם זה. 

ממש כזה.:)

https://m.facebook.com/groups/schizophrenicorderofthepissdawn/permalink/1271364803702330/

יתרונות (לפי סדר חשיבות יורד): 

- אתה לא מכור

- אתה חי. אתה מתגרה מדברים וממחשבות שלא חשבת שאתה יכול יותר. אתה קם בבוקר מגורה. אתה מחובר לדברים אמיתיים

- אתה מסתכל יותר על נשים. ובראשם אישתך. מתכווננן יותר.

- לעשות אדג'ינג הרבה יותר נעים, רגוע ומרגש ולא כפוי ועצוב כמו בימי ה-3 ביום.

חסרונות: 

- עם ההתכווננות, באה ההסגרות האוטומטית. החרדה החברתית מתגברת - אתה חושש לגשת, לדבר, לכתוב, למצמץ לכיוון. "אולי זה לא מתאים". הרגשה שהלכת לאיבוד בתוך כלא מיוחד משלך. 

- בהמשך לכך, אתה נזקק ונואש יותר ויותר לאינטראקציה נשית, כלשהי, ולכן מרגיש פחות סקסי בעליל וללא כל תוחלת להיות נחשק. וחכן הכל מגביר את הנל צועק לך "לא" בראש.

המשך אולי יבוא : )