אני: "... וויתרתי על הפטיש הזה לחלוטין. לחלוטין. למרות שבאמת, כשהייתי בגיל 14 זה כל מה שחשבתי עליו ופנטזתי עליו. להתלבש כאישה, להרגיש את המגע של המשי החלק על ירכיי..
סיגריות, שעשועים ואקדח סיכות: אז למה וויתרת כל-כך בצורה טוטלית?
אני: כי ..נו. כי אני חושב שזו פנטזיה לא פרקטית לחלוטין. אף אישה לא רוצה לראות גבר בלבוש אישה. אנחנו נראים נורא בזה. גמלוניים, שעירים. ואפילו אם אגלח, זה לא מתחבר לכלום. זה פשוט "לא" לחלוטין. ולכן עברתי הלאה.
סיגריות, שעשועים ואקדח סיכות: (מחייכת) אם אתה אומר לחלוטין, אתה בטח יודע. אז נפגש בתשע. תביא איתך את החצאית. רק אותה.
--------
סיכות הובילה אותי למטה, למעין מרתף רחב, והדליקה את האור. זה נראה כמו סטודיו גדול – בערך פי שניים מחדר רגיל. הוא היה קריר ונראה מסודר מאוד: פרקט עץ אפור בתור רצפה, ותקרה שנתמכת בעמודי עץ בארבעת הפינות. היה ארון בקיר שליד הדלת, שהיה עמוס בספרים ובקופסאות אבל, שוב, מסודר מאוד. בקירות האחרים נתלו חפצים שונים מחו"ל, בעיקר כובעים ותלבושות משונות. אבל הם לא נראו כתחפושות, הם נראו יקרי ערך - כשיא האופנה המקומית. בצידו הרחוק של הסטודיו נצבו כמה כסאות נוחים, מרופדים, מסביב לשולחן קפה מעץ מלא. לידם, קרוב לקיר, הייתה פינת קפה. הצד השני של הסטודיו, הקרוב יותר לדלת, היה ריק מרהיטים.
----
סימנתי לו להכנס ולעמוד קרוב לדלת, והלכתי, מחייכת לעצמי, להכין את הקפה שלי. זה לקח כמה דקות. כמה דקות שבה הוא עומד בדממה ליד הדלת, במקום זר לו. והמים רותחים וזורמים והקפה נטחן, וריחני.
----
עמדתי שם כשאקדח סיכות עשתה לה קפה. ועמדתי. ועמדתי. פחדתי לדבר - עד שהגעתי כבר לפה. ידעתי שהיא לא רוצה שאדבר. ואולי כן. לא ידעתי מה לעשות.
אה, והמשפט הזה, "לא ידעתי מה לעשות", עמד להיות המוטיב החוזר של הערב.
סיכות המשיכה בשלה. הוציאה מאיזו מגירה בייליס, ועוד משהו, ומהלה עם הקפה. לבסוף סיימה, חזרה וישבה עם הקפה מולי על אחד הכיסאות. היא התרווחה. היא לקחה לגימה. ורק אז עשתה תנועה מעגלית עם האצבע כלפי מעלה. ואמרה בנחת "קדימה. את הטוטו".
קצת התביישתי כשהורדתי את החולצה וחשפתי את הבטן בפניה בפעם הראשונה. אפילו יותר משהורדתי את התחתונים. כי לא ידעתי אם היא תגעל ממני.
----
לגמתי שוב. הוא הוריד מהר את הבגדים. שמנמן. לבנבן. שעיר בבטן. גמלוני אמנם, אבל מוריד מהר בגדים. אני אתן לו את זה כנקודת זכות.
הוא לבש את הטוטו הורוד דרך הרגליים, הרים אותו לגובה המותניים וחייך במבוכה. אבל אני לא חייכתי בכלל. פשוט ישבתי, מסתכלת עליו. ועוד ועוד. מתמסרת לרגע לחמימות שעולה בי, ונותנת לה לנצח את הקרירות שבחדר. הוא נע קצת, לא מבין. תנועה לא רצונית, רועדת, עם הבטן והראש. המשכתי להתבונן ולגמתי עוד לגימה ארוכה.
-------
היא קמה למערכת, התעסקה קצת, ומוזיקה רכה נזרקה לחדר משום מקום, ממלאת אותו. הייתי נבוך מדי ולא זהיתי את הרמקולים. אבל זיהיתי את המוזיקה בקלות. בלט.
סיכות חזרה לשבת. לקחה את הקפה ביד, ואמרה "קדימה".
רציתי למות.
----
הרגשתי נדיבה באותו הרגע, אז זרקתי לו עוד משפט: "לא, אתה לא קופא עכשיו. קדימה". אם הוא לא טיפש גמור, הוא יידע מה לעשות. והוא ידע. התחיל בצורה גמלונית לעשות תנועות בלט. עמד על קצות האצבעות, ידיו בתנועה פומפוזית מפגרת מסתירות את בטנו, כאילו לא בכוונה. חשבתי לעצמי "הו לא, חמוד. אתה לא", ורטנתי לו: "זו תנועה מפגרת. תרים את הידים מעל הראש. תרקוד נכון."
ואז הוספתי:
"תרקוד קליל."
"ענוג."
----
רציתי למות, כי לא ידעתי מה סיכות רוצה בכלל. רקדתי, על קצות האצבעות, ומעדתי. וכל פעם שהסתובבתי שיפולי הבטן שלי רטטו והרגשתי את זה. הזין שלי השתפשף, קטן, מפוחד, בבד הנוקשה של הטוטו.
והבד היה שקוף.
"תעמיד אותו" אמרה והוסיפה, "וידיים למעלה אמרתי". איך אני יכול להעמיד אותו עם ידיים למעלה?! עצמתי עיניים אבל כלום. אחרי עוד דקה של ריקוד מפגר הפסקתי, ועצמתי שוב עיניים ועכשיו גם לא רציתי לפתוח אותם. קטסטרופה התרגשה ובאה עליי, אוכלת בי מבפנים.
"חוסר תיאום". זהו. היה חוסר תיאום מוחלט בין מי שאני לבין מה שסיכות רצתה שאעשה. זה כלכך לא מי שאני. אכזבתי אותה, זה ברור. אבל בחיי, עד עכשיו אני בכלל לא מבין למה היא ציפתה?!
----
הוא הפסיק ועמד, רועד מבושה, עירום, עם טוטו שלא מסתיר כלום. שמנמן, לבנבן, ועדיין רופס כמובן. הצלחתי בקושי להחניק את הצחוק. קמתי ואמרתי לו בטון חמור: "לא! לא עמד לך כשאמרתי, ובטח שלא רקדת עם כל הלב."
עשיתי פאוזה קטנה כנצח, ואז היישרתי מבט לעיניו שהיו נעוצות בחריצים שבפרקט, ואמרתי לו. "אבל אני לא מוותרת לאף אחד פה. אתה תבוא עוד כמה ימים, כשאני אגיד לך, ותרקוד ערום עם טוטו, כשאגיד לך. "
"ובניגוד להיום אתה תרחף באוויר. בעדינות, עם בולבול עומד, ותהנה מזה. כי ככה אמרתי."
"עכשיו עוף מפה".
והוא התלבש והלך.
ואני? אני עליתי לחדר, לחה, ובוערת, כדי ל"הרהר" במה שהתחרש הרגע, ולהינות מכל רגע. ואוו, איזו הצלחה מסחררת.