הוא סיים במהירות לסדר את הסלון, ולעשות את הכלים, לו נותר לו הרבה זמן. עשר, עשרים שניות אולי. הוא סגר עם הרגל את המדיח, לחץ עם יד אחת על ההפעלה, ביד שנייה הפעיל את הקומקום, ורץ לחדר השינה. לפני שפתח את הדלת נעצר, סידר את נשימתו, ספר עד חמש, פתח את הדלת, וצעד בזהירות.
"בוקר טוב אהובה", לחש, חצי נשכב על המיטה וחיבק בעדינות. היא התמתחה. "עוד שתי דקות" מלמלה.
"כן אהובה", אמר בחיוך, יצא, וסגר את הדלת, ונתן לה להתפנק, תוך שהוא מסדר את השירותים בפינישים הקטנים. וחזר אליה, זקוף ואוהב.
היא קמה, התמתחה שוב, נשית מאוד, היפיפיה שלו, והלכה לסלון. הוא הלך אחריה, מחייך. "בוקר טוב".
לאחר שיצאה מהשירותים, היא העיפה מבט בסלון, במטבח, ובשולחן האוכל. לאחר מכן התעוררה לחלוטין, נגשה אליו והעיפה לו בזעם סטירה חזקה, מצלצלת. "איפה כוס הקפה שלי?".
עמדה והביטה בו. ולכן, אחרי שתי שניות של כאב ועלבון, באה תחושת הלחץ, הפחד ובעיקר תחושת המבחן. הכל תלוי בו עכשיו.
חייב. לדבר. מהר.
פלט "אה.. לא הספקתי, כי קמתי מאוחר והיה..",
היא כעסה. כעס אמיתי, של עלבון. של אדם שלא סופרים אותו. שלא רואים אותו.
היא הפסיקה אותו בסטירה מצלצלת בגב היד "מה? מעניין אותי התירוצים שלך, או שמעניין אותי כוס הקפה שלי?". ועמדה.
והוא מייד בעולם של כאב. עלבון. לא, לא! אסור לחשוב עליהם עכשיו. לחשוב עליהם זה לזלזל בה. להזדקף!
חייב. לדבר. עכשיו.
"את צודקת. את כלכך חזקה.. "
-"למה זה מגיע לי? למה אני אומרת כלכך הרבה פעמים ואתה לא מקשיב?"
-" נכון. לא מגיע לך. את צודקת. אני כלכך מתבייש בעצמי"
- "תתבייש! נעים לי לקום ככה?"
-" לא נעים לך. אני כלכך מתבייש. "
-" לך, לך לעבודה. הרסת לי את הבוקר. "
והלך.
הכינה לעצמה קפה, רוטנת. לאחר חמש דקות התמתחה, פלטה צעקונת קטנה של עונג. שתתה את הקפה, וגלשה בפייס. יהיה יום כיפי.
