Dark Enlightment

 

אנשים מרגישים זעזוע וסלידה מדברים מסוימים שבני אדם עושים
דברים אוניברסליים כאלה
דברים שרואים בסרטוני דעאש, בבית מטבחיים, התעללויות ,יחסים אסורים בין בני אדם
תינוק שנהרג,אלימות קשה, מוות פתאומי
פנטזיות שנראות חולניות או מסוכנות.

ואני מסתכל על הדברים האלה ואני מרגיש שונה מהשאר.
אני לא מרגיש את הכאב והזעזוע מהצפייה
הכי רחוק שאוכל להגיד זה שאני לא מתחבר לרעיון או לדבר שהציגו בפניי
או שאני לא אוהב את זה.

אבל זעזוע? מה שבני אדם עושים כבר לא מזעזע אותי.
כל דבר חריג מוזר או מסווג כרע שבא מבני אדם לא יפתיע אותי. הם מסוגלים להכל
הטבע אכזרי וגם בני האדם
כשהוא עושה את מעשיו הוא לא מקשקש על אידיאולוגיה כלשהיא ולא מצדיק את מעשיו בתירוצים.
הוא עושה כי הוא יכול.

לעיתים כשמדברים על הנושא הקשה אני משתדל לשתוק ויותר להקשיב.
לפעמים גם נאלץ להעמיד פנים שזה הטריד אותי אבל אני ממש לא טוב בזה. אני שונא לשקר
אבל מספיק להגיד כמה "מילים של צער" ואז האנשים מסביב מסופקים בזה וממשיכים הלאה בנושא.

וכי מה אגיד?
שאני לא מרגיש את הזעזוע כמוהם?
שהרגש שמופיע אצלהם לא מופיע אצלי?
גם אם אני נגד הרעיון המוצג הרגש לא מופיע. זה לא אשמתי.

פעם הוא הופיע אבל זה היה במינונים נמוכים
עם השנים זה מתקהה

הם לא יקבלו את זה.

אני נאלץ לזייף את הרגש הספציפי הזה
כדי שלא יכעסו עליי או יסתכלו עליי אחרת

 

 

בתוכנית של אמנון לוי: הפנים האמיתות סופר סיפורו של אדם, מנהל מפעל
שבא מישראל לניגריה כחלק מרילוקיישן והוא חי שם כמה שנים.
באחד הימים, כאשר נסע ברכבו חזרה כמו בכל יום, ארבו לו אנשים וחטפו אותו.
חטיפות הן דבר נפוץ בניגריה. תעשייה של ממש.
חוטפים בשביל כופר ואז משחררים במידה שהכופר שולם.

הבחור עונה, הוכה והורעב במשך כמה ימים.
ברגעים מסוימים היה אפילו בטוח שיאכלו אותו שם בגלל שהיה מחסור באוכל
והם באיזור זה היו די פרימיטיביים.

הוא ניצל בסוף. הכופר שולם.
חזר ארצה ומאז החלה הידרדרות נפשית במצבו.
לא יכול היה לחזור חזרה לחיים הרגילים.

הרופאים קוראים לזה פוסט טראומה - אני קורא לזה התפכחות.
"הטראומה" היא שלב המעבר בין החיים המזוייפים לחיים האמיתיים.
כל טראומה היא רגע ההבנה. שלב ההתפכחות
אחרי כל השנים בהם עבר מסלולים רגילים של החיים: קריירה,
בת זוג,משפחה,חברים.

הוא גילה שאין שום בטחון.
.
בכל רגע הוא יכול לאבד את חייו.
בכל רגע עלולים לחטוף אותו, להכות או לשבור אותו.
אנשי פשע או אנשי חוק או אפילו סתם נרקומן מזדמן או חמום מוח שלא הכיר קודם לכן.
הכל יכול להילקח ממנו בכל רגע נתון. שום דבר לא באמת שלו מלבד השכל שלו.

הוא לא מוגן כפי שהוא חשב.
הוא חי באשליה של חיים שלווים וחשב שאלה החיים האמיתיים.
הוא טעה.

ההתפכחות הזאת עלתה לו בכאב אבל הוא סוף סוף למד באיזה עולם הוא חי
ואחרי שאתה מודע לעולם האמיתי לא תרצה לחזור חזרה לחיים המזוייפים
שבה רוב האנשים חיים.
כי הם חיים חיי שקר ולא מודעים לכמה הם פגיעים בכל רגע נתון.
לא מודעים לכך שהסכנות הרבה יותר קרובות ממה שהם חושבים.

לא מודעים לכך שהם כמו נמלים המתרוצצים על פני האדמה
ובכל רגע יכול להגיע המגף שיטיל עליך צל כבד מאוד..

הצלקות הן חצי קללה חצי מתנה.
קללה כי הן מביאות זכרונות לא טובים
מתנה - כי הן פוקחות את עיניך שהיו עיוורות.
ועדיף אמת כואבת מאשלייה מתוקה.

 

הדרך היחידה היא לנסות להגן על עצמך כמה שיותר. להיות חזק פיזית ונפשית.
לסמוך בעיקר על עצמך.
לשרוד.

החיים הם כאב.
כל מי שאומר אחרת מוכר לך משהו.
(הנסיכה הקסומה).

עשרת הדיברות.

במצבים מסוימים חריגים, כאשר אני חושב שאני מאוד צודק וזה הרבה יותר מתחושה רגעית,
אין לי בעיה לעבור על כל אחד מהסעיפים של עשרת הדיברות ולא להרגיש רגשות אשם בעניין.

אף אחד מהם הוא לא משהו שבחיים לא אעשה.
אף אחד מהם הוא לא בל יעבור אצלי.


והדיבר שהכי קשה לי איתו הוא הדיבר התשיעי.

"לא תענה ברעך עד שקר"
איסור על עדות שקר.


אני ממש לא אוהב לשקר.
גם בדברים הקטנים.

לצערי, זה הכרחי לפעמים.

 

אני לא נוהג לבקר בבתי כנסת ובכלל איני אדם דתי אך לאחרונה הצטרפתי פעמיים למניין

בבית כנסת קטן. מאוד קטן עד כדי כך שבעל המקום יוצא מדי פעם יוצא לגייס אנשים באיזור

 למניין.

אז הצטרפתי.

כשאני במקום עוברים בי מחשבות זימה לפעמים. על נשים כמובן(אני סטרייט)

למקומות "קדושים" יש את החוק הלא כתוב שאסור לחשוב מחשבות בהמתיות בסיסיות

אבל דווקא בגלל שאסור זה הדבר הראשון שאתה חושב עליו. 

לא מפריע לי לחשוב כך ואני לא מרגיש בושה על כך. בכל זאת זה מה שעובר לי בראש

זה מי שאני.

 

 

אני מוצא את עצמי רגוע וגם מתוח קלות מהנוכחות שם.

לפעמים תוהה בלב תוך כדי השהייה שם שאם הוא קיים אז למה הוא מזמין אותי לביתו

אם הוא יודע את מרחבי נפשי? למה הוא מזמין "חוטא" כמוני שוב ושוב למשכנו?

זה לא מפריע לו? זה לא פוגע בו נוכחותי?

בין כל הדתיים שם שכולם שם מאמינים חזקים ואתה רואה כמה שקועים הם באמונה

וכמה זה ממלא את רוחם. רק אני עומד שם ומרגיש שונה כי אין בי את אותה אמונה חדורה.

 

והוא בכל זאת ממשיך להזמין בנחמדות ואני מסכים.

יחסים מוזרים

לא יודע למה אני מסכים

לא יודע למה הוא מקבל

 

 

 

 

אני רוצה לשכב עם כולן. להרגיש את כולן. להיכנס לתוכן ולדעת שידעתי אותן.
כמעט כל אחת שאני רואה אותה.
נשים שחולפות ברחוב, שמופיעות בטלויזיה הפקידות בבנק המלצרית בבית קפה

כולן...
הגיל המראה הגובה והמשקל לא הכי חשובים(למעט מקרים קיצוניים)

הרצון להכיר אותן מינית. לראות את המיניות שלהן.
כמעט כל אחת שאני רואה אני ישר חושב איך היא בסקס ושאני רוצה לחוות את זה יחד איתה כדי להכיר את האינטימיות שלה
האורגזמה שלי היא לא המטרה העיקרית בסקס.ההנאה שלי היא בעיקר בביצוע ובאינטימיות המשותפת.

בעבר חשבתי שזה חרמנות נטו אבל עם הזמן הרף הזה עלה ואני מרגיש שלא מדובר בחרמנות אלא מעבר לזה

מין היכרות כזאת.

כמו לשטוף פנים מול המראה בבוקר או להגיד ערב טוב למישהי.
.משהו מובן מאליו ולא כזה דרמטי.

בזוגיות אני נאמן כי אני שם את המילה שלי לפני התשוקות שלי
אבל הדחף קיים כל הזמן...

 

כולנו מנסים לומר את האמת אבל כמה מאיתנו באמת מסוגלים לומר רק את האמת

מבלי להסתיר, מבלי לשקר, בלי לעגל פינות

 

הייתה פעם תוכנית בערוץ 2 - הפוליגרף

המתמודד היה נשלח לפני עליית התוכנית לאויר למבחן פוליגרף שיש בו מעל ל-50 שאלות.

 בתוכנית עצמה הוא נדרש להשיב רק על 21 שאלות מהן שההפקה תבחר להציג לו
אם יענה נכון על הכל - יזכה במליון שקל.
בצד מרוחקים אך עדיין קרובים אליו במידת מה, יושבים אנשים מדרגה ראשונה הקרובים לו.
אח,בן,האישה או כל קרוב משפחה אחר

על פניו זה נראה זכייה קלה.
הרי כל מה שצריך להגיד הוא את האמת
אמת לגבי מחשבות או מעשים שעשית וגם מה שאתה חושב על עצמך

לא נדרש כישרון או יכולת כלשהיא
לא חוכמה, לא יופי, לא כריזמה, לא כוח

לענות על שאלות שאתה יודע את התשובה לכל אחת ואחת מהן
רק פשוט תגיד את מה שאתה יודע כבר

ולמרות זאת התוכנית עוררה אי נוחות בקרב רבים מהצופים ואף פוליטיקאים למיניהם

(שזה כבר אירוני)

 

האמת האישית מעוררת אי נוחות רבה בקרב השומעים
ככל שתגיד יותר אמת כך יכעסו או יתרחקו ממך יותר
כי אתה מערער את יסודות החברה
המרקם החברתי מבוסס על שקרים קטנים וגדולים
כמובן שאין להגזים אחרת זה גם יצור ריחוק

אם כי האמת היא בד"כ מה שרוב האנשים חושבים
אותו מתמודד גבר אמר בדיוק את מה שכמעט כל הגברים חושבים/מפנטזים/עושים
ווהגברים יודעים זאת ומשתפים פעולה ביום יום שאין זה כך ומעמידים פנים שזה אחרת.
וכך גם הנשים והוסודת שלהן.

המוסריות כפי שהיא נמדדת בתדמית החברתית היא שקר אחד גדול
כל אדם שבא במגע עם אנשים אחרים לא יכול לעמוד בתדמית הקדושה הזו ולצאת מוסרי חברתית

אפילו הקיום שלנו בטבע הפך להיות לא מוסרי
אנחנו לא בדיוק נודעים בתור הומניים או מתחשבים בנפלאות הטבע

תהיו לא מוסריים כפי שהינכם מרגע לידתכם
ותעצרו רק בנקודות שאתם בוחרים מתוך הרגשה אישית, לא בגלל תכתיבי החברה.