הרעב הגיע,
איתו גם הרצון להתעלל ולהכאיב.
קראתי לה להתייצב.
לא משנה הלבוש, לא משנה האיפור.
רק תהיי שם בשביל לספוג.
כמו ספוג משומש.
התייצבה.
מפוחדת,
כי לא אמרתי מה יהיה.
הפחד שלה לא הזיז לי.
לא הקשבתי לו, לא התגריתי ממנו כמו תמיד.
רציתי לפורר אותה לאבק.
עומדים אחד מול השני.
שלחתי יד לעבר צווארה והתחלתי לחנוק אותה.
מסתכל לה על העיניים בזמן שאני חונק אותה. איך הן משתנות לאט לאט. מחיוך לאי נוחות ואז לקושי.
כעבור זמן קצר היא סימנה לי עם הידיים שקשה לה אבל משהו בי בפנים רק גיחך כשראיתי זאת.
המשכתי עד לנקודה בה היא נגעה בי ביד האוחזת לסמן הפסקה.
דחפתי אותה ממני.
את לא תפסיקי אותי.
רק אני מחליט מתי להפסיק.
צעקתי עליה.
אני עוד לא התחלתי להתעלל בך, זבל.
חלשה.
עלובה.
את לא שווה את היד שלי עלייך.
בצוואר או בכוס או בציצי או בכל איבר אחר שבו את אמורה לעורר משהו אצלי.
אחרי כמה דקות שבו ישבה על הרצפה ואספה את נשימתה, היא קמה חזרה וביקשה סליחה.
מאוחר מדי לסליחה.
היית צריכה לבקש אותה בזמן שהסדרת את נשימתך,
אולי הייתי מקבל אותה
שלחתי אותה חזרה הביתה.
אפילו לא ליוויתי אותה לדלת.
גם הבכי שלה מרחוק והבטחה שלא תעשה זאת שוב לא סיפקה אותי.
המומנטום הלך.
הרסת את הרגע, מטומטמת.
הרגע שלי ורק שלי. את רק צינור העברה במקרה הטוב.
בגללך הייתי צריך להסתפק בזיון ונילי עם מישהי אחרת כדי לפרוק את הכעס המצטבר בתוכי.
לא את הכוס שלה רציתי אלא את צווארך.
הכתיבה פה היא הפעם הראשונה שחשבתי עלייך מאז המקרה.
מקווה שתתייסרי עד לפגישתנו הבאה.
