אז הפצעתי שוב לדאנג'ן, פעם שניה החודש, אחרי היעדרות רבת שנים לרגל מסיבת הפרידה מעמוס לוי המייסד.
היה מרגש.
היו ברכות.
הייתה עוגה.
היו דינוזאורים מהעבר שהיה כייף לפגוש וקיבלתי מלא נשיקות על היד.
היה מופע סטנדאפ אפ ששם את עמוס "על הגריל" עם מלא ירידות בוטות.
הייתה מצגת תמונות על המסכים וגם אלבום זיכרונות שאפשר היה לכתוב ברכה.
אני כתבתי תודה לעמוס על הבית החם.
פשוט כי עד שהוקם מועדון הדאנג'ן אנשים שנמשכו ל - BDSM הסתובבו במלא פורומים וצ'אטים.
זה היה מסובך להיפגש, בין אם אחד על אחד או במצאנצ'ים מאורגנים.
רובנו התחבאנו, הרגשנו שונים, מוזרים אולי אפילו מבוישים.
אבל אז עמוס הגיע ובהכי טבעיות פתח מועדון שאיפשר לכולנו להרגיש יותר נורמליים.
הנורמליות של ה - BDSM.
-
הוא נלחם בהרבה כוחות רשע,
כל מני אנשים מטעם עצמם הכריזו שככה לא עושים BDSM.
אחרים הודיעו שאם X או Y יהיו בדאנג'ן הם לא יבואו.
גם הבירוקרטיה של עיריית תל אביב והמשטרה הערימו הרבה קשיים.
אבל עם כל הבעיות, המקום פרח,
אושיות הקהילה חגגו שם ימי הולדת,
פורום חוויות כואבות ערך שם מיפגש מלכות ועבדים,
הכלוב חגג שם מסיבה,
ואני אפילו אירגנתי ערב מכירה פומבית של עבדים לרגל חג הפסח.
-
אז אמש, במשך כל הערב עמוס קיבל נשיקות מכל אחד שעבר לידו ושוב לפני שעזב.
ואז הוא אמר בצחוק: "מה אני מזוזה"?
אגב גם אני חיבקתי כשהגעתי ונישקתי כשעזבתי.
כן כמו מזוזה.
(אל תפספסו את התמונה)
* * רצוי להצטרף למעקב אחר הבלוג על מנת לקבל התראה אדומה בכל פעם שעולה פוסט חדש. מבטיחה שיהיה קצרצר. אני שונאת חפירות.
