אני מתפקדת על לא מספיק שעות שינה, וזה רק מעלה את רף החרמנות.
כן, אני צריכה מסאג' ארוך, ליטר רד-בול, וכמה שעות שינה... אבל היות וכל זה לא הולך לקרות...
אני נכנסת לביתו. הוא נכנס אחרי ויורד מייד לברכיו, כמו הצעצוע הטוב שהוא שואף להיות. התיק שלי נופל לידו והוא ממהר לסדר את הכל למקומו.
היום נעבוד על נוחות שלי וכאב שלו - מצב כסא.
לפני שתשאלו - הוא על ברך אחת, אני יושבת על השניה, והיד שלו מהווה לי תמיכה לגב.
וכן זה לא נשמע כואב...
אבל ממתי אני מסתפקת ב-bare minimum?
מורה לו להוריד את הבגדים, בזמן שאני מחטאה את הכסא. הוא מבין שיש מחטים הפעם.
אי שמה חומר חיטוי על הידיים, אחרי זה שמה כפפות סטריליות, וליתר ביטחון שמה חומר חיטוי גם על הכפפות. מחטא לו כמה נקודות בגוף...
אני שמה לו מספר נקודות אנדורפין, אחת ממש מעל לזין, אחת באזור הבטן התחתונה, אחת לכל פיטמה, ועוד אחת על הכתף ימין (ממש על השכמה).
''היום אנחנו נלמד איך הופכים לכסא נוח'' - אני אומרת לו, ומלטפת את המחטים. הוא מתכווץ, זה לא רצוני, אבל ברור לי שכואב לו. הוא מתנצל על התזוזה, ואני מעבירה את האצבע על צומת מחטים אחר. הוא משתדל לא לזוז, אבל עדיין לא מצליח, ממשיכה ללחוץ בעדינות יותר או פחות על הנקודות. הוא מתחיל להתרגל. האנדורפינים כבר מציפים את גופו. הוא כבר מתחיל לרחף.
"זוכר שדיברנו על זה שתהיה לי כסא נוח?" - אני שואלת אותו. - ''זה הזמן להתחיל לתרגל"
הוא מביט בי, מנסה להזכר... - "אני אקיש פעם אחת באצבעות שלי, ואתה תרד על ברך שמאל שלך, כך שאשב על ברך ימין. כשאתיישב, אתה תשים את יד ימין שלך סביב המותן שלי כדי שיהיה לי נוח לשבת. ושלא תחשוב לזוז!" - אני זורקת מבט מאיים - "ואחרי שאקיש באצבעות פעמיים, אתה תושיט את יד שמאל שלך כדי שיהיה לי קל יותר לקום, ברור?"
"כן הוד מעלתך"
אני מקישה באצבעותי, והוא מבצע. אני מתיישבת, נותנת לו כמה שניות להרגיש את הכובד שלי, את המיקום של כל דבר.
מתחילה להעביר אצבע על המחטים, והוא ממש משתדל שלא לזוז, זה לא תמיד מצליח, אבל אני רואה את ההשתדלות, את הרצון שלו לרצות אותי בכל דרך אפשרית.
אני מקישה באצבעות פעמיים, וקמה ממנו.
לוקחת את הפלאפון, שמה את השיר Buttons, ומקישה באצבעות פעם אחת שוב.
מתיישבת עליו, וכל פעם שיש את המילה באטנז, אני מעבירה אצבע על אחת מנקודות האנדורפין.
זה לא קל לו, זה כאב במקומות שונים, זה כאב חד, זה לא לזוז... אבל הוא עושה הכל בשביל לא לזוז, והוא עושה את זה בשבילי.
השיר נגמר, ואני מקישה שוב פעמיים, קמה, מורה
לו לחזור לכסא שעבר חיטוי. שמה כוהל לחיטוי, שמה כפפות, מחטא גם אותם ומתחילה להוציא את המחטים.
"הכי קשה היה לך הכתף, נכון?"
"כן הוד מעלתך, מתנצל"
"זה היה די טוב להתחלה, נמשיך בפעם אחרת עד שתלמד לא לזוז בכלל"
"כן הוד מעלתך, תודה לך"
אני מחייכת - "מה תודה, מה תודה, תתפשט... אופסי" - ואני מתגלגלת מצחוק.
הוא מבין שהכל טוב, שהוא לא עשה טעות היום.
אני מסיימת להוריד את כל המחטים, שמה עוד חומר חיטוי על כל איזור. הוא נראה יותר חד כרגע.
אני מחבקת אותו, מנשקת אותו, והוא נמרח עלי.
"נראהה שזה הזמן לאפטרקר, כי אתה כבר גמור"
"תודה הוד מעלתך"
ובזה אנחנו מסיימים את יום הכסא ההראשון שלנו.
מקווה שתהנו מהשיר לא פחות ממני 😈
בכבוד רב, לובה