נכון הקטע הזה של לראות את החיים עוברים לך מול העיניים? נניח שזה נכון, אבל איזה מהם?
סביר שברגעים האחרונים לחיי מה שאראה יהיה זין מתוח מעל הראש שלי, מטפטף שאריות של הרוק שלי שנוזלות לי על הלחי?
או שאולי אראה את עצמי שוכבת ברגליים פתוחות מוקפות בזוג זרועות חסונות, מבקשת שכן, עוד? (או בדרך כלל אצלי עם סוג הגברים ה"נכון"- בבקשה, דיי).
או שבכלל אראה את עצמי יושבת במשרד אפור נטול חלונות ומתכננת את הרצח של כל שאר האנשים בסביבה בזמן שמישהו שואל מה כל אחד הזמין לצהריים, ואני רק רוצה להגיד לשליח שיקח אותי איתו מתופת השיממון הזה, ויסע מהר על האופנוע כדי שאולי יבוא שוטר.
אם זה לא הכל, זה לא שווה כלום. ואם זה כלום, זה השיא של הכלום, ואז אתה מת בכל מקרה.
היו לי תקוות למוות מהיר, בלי כל חשבון הנפש והרגליים המפושקות לחינם, אבל נראה שכמו כל דבר בחיים שלי- גם זה לא הולך להיות קל, וממש לא הולך להיות עכשיו. גם כן מגיפה עולמית.
ובכלל, אם בני אדם לא היו אוכלים בעלי חיים אולי הכל היה בסדר. ואולי אם אני לא הייתי אוכלת את הלב על הכל ועל כלום ושום דבר, אולי גם אז.
ואולי אם הייתי נשארת שם ברגע הזה ליד הים, עם הזרע שלך מטפטף לי בין הירכיים, אולי הייתי יכולה להיזכר גם בזה במקום לספוג הכל על המושב האחורי ולחזור הביתה בדממה.
הבטחת שנחזור לים יום אחד. אולי גם אז.
