לפני 11 שנים. 6 באוגוסט 2013 בשעה 15:46
אתה בא אליי, יודע מראש מה צריך לעשות. אני מקבלת את פנייך ומחבקת אותך ואז מורידה אותך לרגליי. אתה נושק להן ואתה בבית. עכשיו אני מצווה עלייך לגשת למטבח. "בוקר ונילי", צחקתי איתך, "תכין לנו קפה, נקשקש ואז כמו שביקשת- מציצות. נחמד לא? הכי ונילי שיש". איכשהו, אתה יודע שלא זה מה שיקרה היום.
במטבח מחכות לך שתי כוסות שהכנתי. הספל שלי (ציור של שלגיה בצד אחד והמלכה הרעה בצד השני) וכוס זכוכית לך, כמו שביקשת. כוס שקניתי לאבא שלי, שכל כך אהבתי. עכשיו אתה תשתה ממנה ולרגע אני נזכרת בו ומתרגשת, חושבת אולי הוא שלח לי אותך, שאשמח כך. "בוא", אני מצווה, "עולים לגג". אתה מסתכל עליי, מצפה שאולי אעזור עם אחת הכוסות, אבל אני מחייכת. תהיה עבד שימושי.
עוד לא היית בגג שלי ואתה מסתכל על כל פינה שסיפרתי לך עליה, פה רציתי לקשור אותך, שם רציתי לשטוף אותך בצינור. אנחנו נכנסים לחדר שלי. חדר משלי. כורסת עור, שטיח אתני על הריצפה, ספרייה ענקית ושני ארגזי השעשועים שלי. אתה מניח את הכוסות, אני מתיישבת, מצווה עלייך להתפשט ומתבוננת בך עושה זאת. לאט אתה מתקלף ונחשף בפניי. אני מורה לך להשכב על השטיח ומניחה רגל אחת על פנייך ואת השנייה על הזין שלך. תלקק, תראה לי כמה התגעגעת. אתה מלקק ואני מרגישה את התשוקה של ניצתת ואת האהבה שלך ואת הפחד הזה להתמסר עכשיו, כשאני נוסעת. "אתה לא תגן על עצמך מפניי, הבנת עבד שלי? אתה תתן לי הכל היום", אני אומרת ומביטה בך ורואה את הילד. "בוא אליי, ילד", אני אומרת ומחבקת אותו חזק חזק אליי, מלטפת כמו שמלטפים תינוק, מסתכלת לעיניים ואומרת "עכשיו, ילדוני, תלך, אני רוצה רק את אמסטף הגדול ואני אקרא לך כשנסיים". אתה איתי עכשיו, הגבר והעבד ואתה מביט בי במבט של מצד אחד 'קחי אותי' ומצד שני, 'נראה אותך'.
"אתה בטח סקרן לראות מה יש בארגזים שלי", אני אומרת לך ומצביעה על שני ארגזי הקש ובהם ציוד סאדו שרכשתי בכל 17 השנים בהן אני שולטת און אנד אוף. אתה מתנפל עליהם כמו ילד בחנות צעצועים ולאט לאט נגלים בפנייך כל השוטים שלי והאזיקים, גלגלי הכאב והסטראפונים, אמצעי הקשירה וההכאבה ואני רואה את המבט הכמה שלך ומתחילה להדגים לך שוט אחר שוט, בכל אחד הצלפה או שתיים, רצועות, קלאפרים, גומי, רכיבה, עד שאני מגיעה לשוט האדום שלי. שוט רכיבה אמיתי, הדבר הכי דומה לקיין שיש בשוט. אני מתחילה להצליף בך איתו קלות, לא חזק מדי, עד שאתה מבקש שאפסיק, כואב מדי. אני מתרצה רק אחרי שאני מצליפה בך עוד כמה פעמים גם בכפות הרגליים. "מותר לעבד למרוד בגבירתו?", אני שואלת בשעשוע. "לאאא. גבירתי, סליחה...". "עדיין רוצה מרד מציצות? אין מציצות יש מרד?", אני שואלת וכולי מחייכת.
"לא לא גבירתי, אני לא רוצה מציצות כבר, תשכחי מזה", אתה מבטיח לי. אבל אני לא שוכחת ואני תמיד מקיימת הבטחות.
אני מוציאה מהארגז כמה חבלים וכובלת אותך בידיים וברגליים. אחר כך אני עוצמת את עינייך בכיסוי ועולה עלייך, שוכבת עלייך, לוחשת לך שעכשיו תרגיש את גבירתך מוצצת לך. "רוצה את השפתיים שלי, עבד?", אני שואלת ואתה, שכבר לא כל כך יודע מה קורה איתך, מבקש שכן. אני גולשת במורד גופך, מפשקת את שפתיי ומתחילה ללקק לך את הזין, יורדת לביצים שלך ומלקקת ואז מכניסה את שתיהן לפי. בעדינות-בעדינות ושוב עולה לזין ויונקת אותו עמוק, עד הגרון. "נעים בפה של גבירתך, עבד, נכון שאתה רוצה לגמור?", אני שואלת כשאני מרגישה את ההתפתלויות שלך, שמנסות לדפוק לי את הפה. "כן, גבירתי", אתה עונה חנוק. "אז זהו, שזה לא יקרה, אני אומרת בשחוק. במקום זה, תתחיל לשיר שירי חנוכה והשיר הנבחר הוא נר לי דקיק", אני מסבירה לך ותוך כדי מדליקה נר אדום מיוחד למטרה. "מה את עושה, גברתי?", אתה שואל בפחד. "גורמת לכך שלא תרצה למרוד יותר", אני צוחקת בחזרה ומקרבת את הנר לזין שלך, נותנת לך להרגיש את האש קרוב קרוב לחריץ ואז לביצים ואז, לאט, מתחילה לטפטף לך שעווה. אתה צועק, זה כואב. "תמרוד שוב?", אני שואלת, "לאאאאאאאאא גבירתי, בחיים לאאאאאאא, בבקשה דיייייייייי", אתה מתחנן ואני מרפה.
אין לי את כל היום ויש לי עוד תוכניות עבורך. אני מקלפת את השעווה, מוצצת לך שוב, מעמידה אותו ומכניסה אותו לתוך טבעת פלסטיק קטנה ולוחצת. הוא עומד עכשיו כל כך חזק וגם אם תרצה לא תצליח לגמור, אז אני חוזרת למצוץ לך, מאפשרת לך להגיע כמעט לשיא ואז לגלות שאתה לא יכול. "לא מורדים בגבירתך", אני מסבירה לך, מתיישבת עלייך, משתמשת בך וסוטרת לך לפי הקצב "לא-מורדים-בגבירתך-ברור?". ברור לך ואתה מאושר עכשיו. כל כך אוהב שאני משתמשת בך לגמירות שלי ואני גומרת וגומרת ושוב ועוד קצת ולא מפסיקה. "מה אתה שלי?", אני שואלת שוב ושוב ואתה אומר "העבד שלך, הכלב שלך, הילד שלך, הגבר שלך-הכל שלך". ואני מרוצה.
"אני מאד מסופקת, עבד ולכן ארשה גם לך, בוא תגמור כמו כלב מיוחם, על כפות הרגליים של גבירתך". אני שוכבת על הגב, אתה מולי על הברכיים ואני מרימה את כפות רגליי למעלה מול פנייך, מהדקת אותן, מקפלת אותן, קדימה, מראה לך, נותנת לך ללקק ולנשק, עד שאתה גומר. ואתה חושב שאתה הולך לנוח עכשיו, אבל לא. לרגע אני מלטפת אותך ומרגיעה ואז, אני מביאה את המחטים. לפני שאני תוקעת בך את כל השלושים, אני מסבירה לך כמה אני אוהבת אותך וממתי ולמה ועד כמה. כשאתה טס לעננים, זה עם האהבה שלי. כאב ואהבה, אהבה וכאב. כולך נרעד, גונח, תופס לי יד לרגעים, שאחזק אותך, שתרגיש אותי. כשאני שולפת את המחטים לבסוף, אתה מספר לי שהמילים של לפני נכנסו לך לטיסה והיית שם, מוקף באהבה שלי, כל הספייס. עטוף בה. ואז אנחנו מסתכלים בשעון והגיעה השעה שאתה צריך ללכת לפגישה שלך ואנחנו נפרדים. "חכה. אני רוצה להשתמש בך שוב", אני אומרת ומשכיבה אותך על הגב. שנינו לבושים, אבל אני רעבה ואיכשהו אני מצליחה לגמור שוב וקמה. עוטפת את עצמי בידיים שלך "תחבק אותי כך, שאקח איתי לטיסה", אני אומרת ונבלעת לחיבוק הגדול שלך ואני אוהבת אותו, בדיוק כמו שאני אוהבת להצליף בך ולהכאיב לך ולקחת אותך. אני אוהבת את כל מי שאתה.
