רצה עם זאבים

אני מדריכת טיולים. צועדת בדרך, אומרת לך "אחריי",

הטיול נעשה בשדה מוקשים-

הנפש שלך.

אנחנו מגיעים לנווה מדבר, גן העדן של שנינו,

מרווים את הצמא.

"יש מוקשים בי ואם אשאר-אתפוצץ", אתה חושב לעצמך כשטוב,

עוזב את נווה המדבר ואותי ויוצא לדרך.

אני אחרייך, מנסה לשמור, אך אתה עולה על מוקש. עוצר נשימה ולא זז.

ברגע האחרון אני מצליחה למשוך אותך, שלא נתפוצץ שנינו.

מחבקת אותך אליי, "למה עשית את זה מטומטם שלי?",

לוחשת לך

ובכל פעם, אני מסתכלת על נווה המדבר שלנו

ותוהה אם זה אכן גן העדן

או שכדאי שאצא למסע חדש, חסר סיבוכים.

ואז אני מבינה, אתה עוזב את נווה המדבר רק כדי 

שאבוא להציל, שאראה לך שאני אוהבת גם את המוקשים

וגם את המדבר, את הקוצים כמו את המים. ואני מראה.

בפיצוץ הזה כמעט נהרגנו. שנינו יודעים את זה 

ועדיין אין אנחת רווחה.

הפעם, אתה תשלם. אתה מכור למוקשים עבד מדבר שלי?

הפעם אני אפוצץ כמה מוקשים במיוחד בשבילך,

יחד נצפה בזיקוקים העולים לשמיים.

הנה העץ והנה העצים והנה השה לעולה.

והנה אני- סופה במדבר

עוטפת אותך

בכאב

ובאהבה.

רגע לפני שאני עולה לטיסה, אנחנו עוד מספיקים לדבר וזה לא נגמר טוב. אני טסה בתחושה רעה ולא כיף לי. נותנת לך משימה להתגבר ושאני אנחת תחייך אליי. נבחרת ישראל בכדורסל או משהו דומה (הם גבוהים אבל נראים בני 25 פלוס), ממלאה את המטוס. הם צוחקים כל הדרך ומצחיקים אותי. זהו. אני שוב מחייכת. יהיה בסדר, הרי זה אתה ואני. אחד מהם עובר הלוך ושוב לידי. נועץ מבט למטה, חוסר שביעות רצון ועובר. מה הוא רוצה? מה כפות הרגליים שלי נהיו לא יפות פתאם? אני מתרגזת ועושה לו פרצוף. רק הוא היה חסר לי עכשיו. כשנוחתים, אני מיד פותחת את הנייד. זה אתה, קרוב ואוהב שוב. מספר שהתקשרת כבר המון פעמים. החיוך נמרח לי על הפרצוף. הולך להיות שמח. המזוודות מתעכבות. הכדורסלן האידיוט נעצר ואומר לי "מצטער. אני חייב לומר לך. ירד לך הלק בציפורן - לא מתאים לרגל כזאת להיות עם לק מקולף". אני מחייכת. חיוך שמסביר לו שאני מבינה הכל ואני כל כך מחכה לך. כנראה תגיע הלילה. המזוודות משוחררות ואני רצה לזרועותיה של רחב המדהימה שבאה לאסוף אותי מהשדה.

הבית שלי. איזה כיף להיות כאן. פורקת מזוודה, מוציאה את הפופרס, רצה לאמבטיה, מתקלחת, חופפת, מגלחת, מורחת שוב לק שחור ומחכה לך. אבל אז אתה שולח מסרון שאתה מעוכב במשרד הלילה אבל תבוא על הבוקר. במקום להפגש אנחנו מדברים בטלפון. עושה לך טיזינג. בחצות אני הולכת לישון במיטה שלי. הצחורה. הרעננה. ישנה באלכסון ובשקט. איזה כיף. לא מכוונת שעון. רגילה לקום בארבע בבוקר, אבל מתעוררת מצלצול בדלת. זה אתה. אני לא מאמינה. ישנתי עד שבע ורבע בבוקר. איזה שעה מאוחרת. איזה כיף להתעורר איתך. שולחת אותך להכין קפה, הולכת לצחצח שיניים ולהתארגן ובאה אלייך שמחה ומחייכת. אתה ממש מנסה להכין לי קפה, אבל קצת קשה לך כשהיד שלי נכנסת לך למכנסיים ומשחקת במה ששלי. הצעצוע שלי כאן. איזה כיף.

ואני מרגישה אותך. מרגישה שלא באת העבד שלי. באת הגבר. אנחנו מתחבקים חזק ואתה לוחש שלי שהיית מזיין אותי על השייש של המטבח עכשיו ואני סוטרת לך. חזק. רק כדי שיהיה ברור. אבל באמת? לא אכפת לי משחקי כוח, לא אכפת לי שתהיה גבר עכשיו. אולי אני אפילו רוצה שתהיה קודם כל הגבר שלי עכשיו. יהיה מספיק זמן לעבד. התגעגעתי אלייך עד לכאב ואם כואב לי- תכף יכאב לך. אבל קודם, שוכבת על הספה ומניחה את כפות רגליי בחיקך. תראה לי. כן. כך. עם הלשון. לא! בלי שיניים.

לוקחת אותך למיטה. לא הכנתי את האביזרים. אני משתמשת במה שיש. הצעיפים שלי קושרים אותך לסורגי המיטה. אני עולה עלייך, מנשקת אותך, מספרת לך כמה חסרת לי והולכת. אתה שונא שאני הולכת לך. "לאן את הולכת?", אתה שואל כמעט בפחד. "הולכת לך. הולכת ואולי לא אחזור. נראה. כך אני, בורחת ואברח לך כל החיים, עד שתתפוס". אני אומרת וצוחקת. גם אתה מחייך. מבין את הציניות האוהבת שבתשובה שלי. אני חוזרת עם מגבת ושמן ועם הפופרס. שמה כרית מתחת לישבנך עם המגבת, מתיישבת בין רגלייך. רוצה את התחת שלך-שלי. לבסוף, כשאני מבינה שזה עדיין גורם לך סבל, אני עולה אלייך. "צריך לראות שאני עדיין אוהבת אותך, גם בלי? שאני לא מאוכזבת ממך?". אתה מסתכל עליי ומאשר. אני מסבירה לך שזה לא התחת שלך שאני רוצה. הוא לא משנה. שום אקט לא משנה. מה שמשנה זו ההתמסרות שלך, הנכונות שלך לתת לי הכל. אני מרגישה כמה אתה רוצה ויש לי את כל הסבלנות בעולם אלייך. 

אחר כך אני רוכבת עלייך ומי יודע כמה פעמים אני גומרת. הפסקתי לספור. זה מטורף, זה עוצמתי. אתה כלב פראי שכאילו נתתי לו לרוץ חופשי בפארק ולהביא לי כדורים שזרקתי ואתה מאושר מהחופש. אני רוצה אותך כך עכשיו כי כך כיף לי להשתמש בך הרגע. חופשי, פראי, מספק, כלב מיוחם שלא חושב על כלום, רק על התשוקה שלי ושלו. תוך כדי אני מסבירה לך שגם כך, כשאתה רץ בלי קולר, אתה הכלב המאולף שלי וכשאני אשרוק אתה תעצר, תביא את הכדור ותרגע. 

אחרי הכל. בחיבוק שלי, אני מרגישה את הילד, מחבקת אותו חזק אליי ולוחשת לו שאני יודעת. אני מרגישה. אני רואה אותו בחדר החשוך ההוא. אני מכניסה לו מנורות ומיטה חדשה בצורת מכונית ומשחקי מחשב ומציירת לו פרחים על הקירות, שיהיה שמח ואז מבקשת ממנו לצאת החוצה וכשהילד יוצא, אני מחבקת אותו חזק. חזרתי, אתה לא צריך לפחד יותר, אתה מרגיש ילד?

ועוד קצת אחריי. תכף שוב תצטרך ללכת לעבודה שלך. עברו שעות. רק מחט אחת בפיטמה. אני מכסה אותך בצעיף שלי ומלטפת ומלטפת. תעוף אוצר שלי. תעוף ילד-גבר-עבד-חור-זונה שלי. היום הרגשתי רק את הגבר ואת הילד. העבד שלי כאן, אני יודעת ואני אוהבת את כולך וכמה טוב להיות בבית, אני נותנת לך דקה להתרגל אליי שוב. כלום לא בוער. כלום לא נוקשה, כלום לא משחק כוח. אתה-אני-אהבה. יום אחד, אני אקרע ממך את כל הכבלים שכבלת אותך, הקשירות שלי הן החופש שלך והחופש שלך הוא החופש שלי.

ובערב-בערב העבד שלי חזר. לכאן, אליי, לבלוג שלו. ואני מתחילה להבין ששיגרה זה לא דבר רע כמו שחשבתי. לא כשהוא בסביבה.

(וכך זה נראה מנקודת מבטו  http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=75722)

איזה כיףףףף

החדר ריק. רק אני כאן. מארגנת דברים לקראת הנסיעה מחרתיים ואז מתקלחת, חופפת שיער, מורחת קרם גוף, מתלבשת בבגדים הכי נוחים.

פתאם מרגישה עייפות, נשכבת במיטה. תכף אקום שוב. מתפנקת בשמיכות, היד שלי, כמעט בלי לשם לב, מרימה את הגופיה ונוגעת בפיטמות שלי. הן מזדקרות,

מתחילה לחשוב עליו. אני מלמדת אותו ללקק אותן, בדיוק כמו שאני אוהבת. מחזיקה בקולר שלו, מורידה אותו למטה. היד שלי ממשיכה ויורדת אל בין רגליי. כמה חם. כמה שאני חמה עכשיו. ממה? מלסדר מזוודות? בוא עבד שלי, אין לי כוח עכשיו אפילו להתיישב לך על הפנים, פשוט שכב בין רגליי ותלקק.

האצבעות שלי משחקות בגופי, במיומנות של שנים. לרגע אני שוכחת מהפנטזיה, אבל אז אני מתחילה לגנוח ובראש רצות לי המילים: "כן, כלבונת שלי, כן, בדיוק כך, לקקי את גבירתך" ולפני שאני מספיקה לחשוב על משהו, אני גומרת. חזק. בעוצמה.

ורגע, איך הסתננה לי כלבונת לפנטזיה? מי היא ומה היא עושה כאן בין הרגליים שלי בלי רשות? ומה פתאם גמרתי ממנה באמצע העייפות והפנטזיה שבחרתי לעצמי?

בין הפותרים יוגרל פרס. 

ואמסטף שלי, עדיין רוצה רק אותך בפנטזיה הזאת, אבל יש לנו מסתננת בלתי חוקית:) 

נגיד שאני חוזרת ארצה לפני הזמן,

נגיד שזה יקרה ביום שלישי.

אהה... מממ... זה לא נגיד ש.

זה אמיתי.

אני חוזרת ארצה בשלישי.

יששששששששששששששששששששששששששש

סופסוף דיברנו, אחרי שבוע שלא. רק לכמה דקות. חשבתי שזה ירגיע, אבל זה רק הגביר את הגעגוע ואת הרצון לקחת אותך כאן ועכשיו.

אני חושבת על כל הדברים שאני רוצה לעשות לך ובך, חושבת על כך שכמה ימים לא יספיקו לי להכל, בטח שלא כמה השעות שיהיו לנו.

לחבק. לפני הכל, לחבק אותך חזק אליי, לכווצ'ץ'. שתרגיש את האהבה שלי, את הביטחון שאתה במקום הבטוח שלך: הגבר, הילד והעבד.

להוריד אותך לרגליי, אני על הספה ואתה מתחתיי ואז בצדה השני, להרגיש איך בסוף כל יום אתה עושה לי נעימים, לרגליים עייפות מפארקי שעשועים.

לקשור אותך, לסגור את עינייך, לאטום את אוזנייך, לסגור את פיך בגאג - לקחת ממך את כל החושים, כמעט, להכניס אותך לשקט הזה בו אני אוהבת להשתמש בך.

שקט מוחלט. דממה ואז להחזיר לך חוש אחר חוש ולרכב עלייך כך, כשאני מעניקה לך חוש חדש כל גמירה שלי. בהתחלה תהיה חור, אחר כך ויברטור-הכי משובח, לבסוף אשחרר את ידייך, שתשתמש בהן לענג אותי, לתפוס את ישבניי בזמן שאתה הויברטור הכי מהיר וחזק שיש, להצמיד אותי אלייך, כשאני טסה לתענוגות חדשים מהשימוש בך. 

ואז, להפוך אותך, להצליף בך את כאב הגעגוע, עד שיעבור לי, עד שישבנך יתאדם תחת ידיי ויסומן בסימונים שיקח זמן למחות. להחדיר לך אצבע אחת, בעדינות, אצבע שתחדור לתוכך ותיקח את מה ששלי. לגרום לך לגנוח, להפתח, לרצות לתת לי הכל, את כל מה שלא לקחתי עד עכשיו ומכאן אפילו לא אתאר לך, תאר לבד. אבל.. אם תהיה טוב, תקבל מחטים לקינוח ותוכל לטוס שוב בחברת התעופה החביבה עלייך.

שתי דקות שיחה. שבוע געגוע. עוד שמונה ימים עד שאחזור לארץ. אחד אלוהינו שממש אוהב אותי ואותך. מאה מחטים שתקנה ביום ראשון בבית המרקחת.

מילים. מספרים. שעות. ימים. הכל כל כך קטן בהשוואה ל...

היום. עוד קצת.

והתמונה מתוך משחקיית פיראטים בהולנד. כן, גם שם חשבתי עלייך ובסיטואציה הזאת:

https://fbcdn-sphotos-b-a.akamaihd.net/hphotos-ak-frc3/972333_10151820278204308_1958207535_n.jpg

נגיד שקורה נס ואני עולה על טיסה מוקדמת לארץ.

נגיד שרק אני עולה עליה והמשפחה ממשיכה לטייל לבד.

נגיד שאני מגיעה לארץ והבית שלי ריק ופנוי.

נגיד שגם אתה בדיוק נוחת כאן בדרך נס.

נגיד שאתה יכול לבוא אליי, נגיד, עוד שעתיים?

ואני מספיקה להתקלח, מקלחת חמה וארוכה,

כזאת ששוטפת ממני את כל היום הזה

ולחפוף שיער עד ששוב יש לי ריח תפוח בראש.

ואתה מגיע ואני פותחת לך זרועות, מחבקת חזק

ואז מורידה אותך לריצפה

תנשק, תלקק, תראה לי כמה התגעגעת.

ועכשיו, תן לי להיות רעה.

אני צריכה להיות רעה עכשיו.

תספוג בשבילי את הכאב.

תהיה שימושי לי.

אחר כך ארגיע לך את הצורב ואלטף אותך כל הלילה.

אבל קודם-קשה, חזק, חסר רחמים.

עד שארגע.

ואז, רק אז, אגלה לך, כמה. כמה.

אני אוהבת אותך.

יודע?

והמישהו הזה הוא אתה. יש גם את אלוהים, אבל הוא רחוק. גם אתה רחוק, אבל מתקרב. זה כבר היום השישי היום ונותרו לנו רק עוד 11.

אני הולכת לישון איתך, מדמיינת אותך לרגליי, מוצץ לי אצבע ברגל ונרדם כך, כמו גור. קמה בבוקר איתך, מעיר אותי כמו שאני אוהבת ובאמצע היום, אתה איתי בכל נוף יפה, בכל עיצוב שעושה לי מרגש, בכל מה שבא לי לראות, להריח, להתרשם. אתה שם (טוב, מישהו צריך לסחוב ת'שקיות ולעשות לי מסג' ברגליים כל כמה קילומטרים).

אתה כאן אבל לא ואני אישה שלמה, מלאה, עם חיים גדושים בחוויות וריגושים, אמא ואישה וכל הבלה בלה ובכל זאת, כשאתה לא איתי זה מרגיש כמו החתיכה החסרה.

אתמול טיילנו לליל, בצרפת. עיר עם מלא שיק וחנויות לעיצוב פנים, שזה התחביב הגדול שלי, חוץ מהמקצוע שלי. ועברתי בין החנויות, כל כך נהנית מהעיצובים וחשבתי לעצמי שכל כך הרבה אני יודעת עלייך וכל כך הרבה לא. אתה מתעניין בזה? מה הטעם שלך? (מהמרת על מינימליסטי), היית נהנה כאן איתי? חושבת עלייך מסתובב איתי במדרחובים היפים, הולך איתי למועדונים בלילה. רק שנינו ושקט וביחד. אני קונה לילדים שלי משחקים שמפתחים את הדימיון. לי אני לא צריכה לקנות. יש לי את הצעצוע שלי שמפתח לי את הדימיון מכאן ועד ללה לנד.

ואני אוהבת אותך כל כך, שאתה לא מבין ואולי כן.

https://fbcdn-sphotos-g-a.akamaihd.net/hphotos-ak-prn2/p480x480/1157643_10151812525429308_1108280252_n.jpg

אז מה עושים במקום שאין ים? מייצרים ים מלאכותי. היום היה היום האחרון של הים המלאכותי בבריסל. לוקחים טיילת ליד הנהר, ממלאים אותה בחול ים, דוכני אוכל וביתנים וקוראים לזה ים. אז בין שלל הנחמד במקום הזה רקדתי קצת זומבה וגיליתי שיש ספורט אחד בעולם שאני אוהבת לעשות - כזה שמשלב ריקודים ועשיתי פדיקור דגים, שזה להכניס את הרגליים שלי לאקווריום מלא דגים קטנטנים שאוכלים את העור המיותר בכפות הרגליים. בהתחלה זה הרגיש כמו זרם חלש, אבל אז דמיינתי שזה אתה, מעסה אותי וזה הפך להכי נעים שיש.

אני חושבת עלייך שם, משכשך בבריכה, משחק עם ילדים, משגיח בג'ימבורי ואתה באירופה עכשיו, התקרבנו עוד טיפה ובכל זאת כל כך רחוקים.

אני רוצה אותך במיטה זוגית, עם סורגים מאחור, קשור, סתום פה, עיניים פעורות מביטות לתוך שלי. ואז, אדבר אלייך בעיניים, אסביר לך הכל, מה אני עומדת לעשות בך, איך תרגיש, למה אעשה, מה תתן וכמה. כמה אני אוהבת אותך וכמה אוהב עוד יותר ככל שתתמסר. 

ואז יגיע תורך, אתה תגיד לי את הפחד, הרצון, ההתמסרות, ההשתייכות, הכאב, האהבה, הנתינה, החלומות- תגיד לי הכל כשתשתוק. ואז אשחרר את הגאג ואתן לך לומר את גניחות הכאב והעונג ובין לבין, אלחש לך. לחישות של חשק ושל לקיחה, של אהבה ושל נתינה.

אני

אוהבת

אותך

עבד שלי

כל כך.

 https://fbcdn-sphotos-f-a.akamaihd.net/hphotos-ak-frc3/p480x480/972350_10151808224789308_137956366_n.jpg

כמה טוב שיש מקדונלד'ס וכמה טוב שאני צמחונית. בצהריים כולם רעבים. אני מושיבה אותם ומנצלת את הזמן לטייל ברחוב אחד בו יש שלוש חנויות סקס מיוחדות לנשים ועוד כמה לקהל הרחב. נכנסת ומנסה למצוא דברים מלהיבים, אבל הכל ממש כמו כאן, רק קצת יותר יקר. פה ושם יש סטראפון בצורה שעוד לא ראיתי, אבל שום דבר ששווה התיחסות מיוחדת.

אני מחפשת במיוחד צעצועים מחשמלים משהו (תנשום, עבד שלי), אבל הם עולים כל כך יקר, שאני מוותרת.

ואז, ממש לפני היציאה, אני מגלה את בקבוקון הפלא ליד הקופה - יש לנו פופרס ואני רוצה להשתמש בו עכשיו.

ועכשיו, אתה יכול לדמיין, אהבה שלי, איך זה ירגיש...

אני רוצה אותך כל כך, שאין לך מושג.

חסר לי להשתמש בך, כמו שאתה לא מדמיין,

אה ו.. אני אוהבת אותך טיפ'לה יותר.