(תקציר הפרקים הקודמים והבלתי מפורסמים בעליל: אני לקוח של אמסטף, שנדלק עליו. סחטתי אותו ואילצתי אותו להיות עבד המין שלי. צעצוע של גבר. הוא מאד שנא את זה בהתחלה, אבל הוא לומד לאט לאהוב להיות ילדון של המאסטר. הילדון הכי טוב והכי שימושי בעולם).
אנחנו לבד בדירה. אתה חולה. לקחת איזה כדור להורדת החום ונרדמת. אתה ערום במיטה. ישן על הבטן. חמים. אני כבר יצאתי לריצת בוקר ויוצא מהמקלחת הצמודה לחדר השינה. מתנגב. כמה טיפות עוד לא נוגבו וזולגות לי במורד הגוף מגיעות לי לזין ומגרות אותו. אני רואה את התחת של הילדון שלי וזה מגרה אותי בטירוף. אני נשכב לידך, שם חומר סיכוך על הזין שלי ומתחיל לאונן, חושב שאוותר לך עם כל החום הזה, אבל הזין שלי כמעט מתפוצץ מתשוקה אלייך. לא, מצטער בייבי שלי, אני לא יכול לוותר לך. אני מחזיק את עצמי על יד אחת מעלייך ומתחיל להעביר את הזין שלי רק בחריץ של התחת שלך, אתה ממלמל משהו מתוך שינה, מין שילוב של גניחה עם "בבקשה לא". אני מתחיל לחכך את הזין שלי על חור התחת שלך, אתה גונח "לא מאסטר בבקשה, אני כל כך עייף וחולה, מותש" -אתה אומר את זה חצי ישן וחצי ער ואני שואל אותך "הילדון שלי חושב שמותר לו לא להיות שימושי לי כשהוא עייף?". אתה ממלמל, "לא מאסטר, אבל אני כל כך הרוג שהזין שלי לא יעמוד והחשק שלי לא נדלק והביצים שלי מרגישות מרוקנות לנצח ואני מפחד שלא משנה מה תעשה אני לא אהפוך לשימושי".
אני ממשיך כל הזמן הזה להעביר את הזין שלי על החור שלך בלי להכנס, רק מתחכך בו עם הרטיבות של חומר הסיכה ועונה לך "ואתה חושב שאתה תהיה שימושי לי רק כשזה יתאים לך? רק כשגם אתה תתחרמן מזה? הצחקת אותי ילד שלי. אתה רכוש ואתה תהיה רכוש שימושי גם אם רק אני אהנה ואתה לא תתגרה בכלל. אתה תהיה חור טוב גם בלי לגמור בכלל. אתה חור השפיכים שלי, שכחת לרגע צעצוע?"
ואתה יודע שאני צודק ושזה מה שאתה וגם אם ממש רצית להלחם עכשיו כי אתה כל כך כבוי, המילים שלי מחרמנות אותך. אבל אתה לא תראה לי. אתה תגרום לי לחשוב שאתה לא רוצה ושאני ממש לא בסדר שאני מתנהג לילד שלי כך שהוא חולה ומנצל לו את התחת כך במקום לטפל בו, אז אתה עונה "סליחה מאסטר. תעשה מה שאתה רוצה. אני שלך", אבל אתה עונה את זה בלי טיפת התלהבות.
אני לא נבהל ממופע האי התלהבות הזה. אני מכיר את החור שלי טוב טוב. אני יורק לך על החור ומתחיל להכנס. לאט לאט. אתה לא מתנגד, החור שלך כבר פעור אליי, אבל אתה גם לא עוזר, לא משתף פעולה מדי. אני חודר לאט, עובר את נקודת ההתנגדות שגורמת לך לכאוב לרגע ולגנוח בכאב. "שששש... ילד שלי. הכל בסדר, תכף זה נגמר ותרגיש נעים". עכשיו אני נעוץ לך לגמרי בתחת וכמה שאתה לא רצית. אתה מרגיש מלא ושלם ושימושי כשהמאסטר שלך בתוכך. אתה לא ממש מגורה, אבל טוב לך ככה. נמצא במקום שלך מול המאסטר שלך.
ואני מתחיל לזוז. לאטטטט לאטטטט. והגוף שלך יודע למי הוא שייך אז הוא מתחיל לזוז לאט יחד איתי, כמעט נגד רצונך ואני לוחש לך "כן, הילד שלי שימושי לי תמיד, גם כשהוא חולה. תמיד הוא שייך למאסטר שלו ותמיד צריך להיות מספק. נכון חור שפיכים מתוק שלי?". אתה כבר לגמרי בעניין ואתה עונה לי בקול "כן מאסטר, אני אוהב שאתה משתמש בי, אני אוהב להיות שלך ואני עכשיו עוד יותר מגורה מזה שהשתמשת בי גם כשלא רציתי ולא יכולתי. בבקשה מאסטר, תשתמש בי כחור השפיכים שלך. תמלא לי את התחת, תן לי למלא את התפקיד שלי בעולם". אתה מתחנן כל כך יפה שאני גומר לך בתחת בשנייה ואתה גונח בעונג. אני לא יוצא. נותן לזין קצת להרגע ואז משתין לך בתוך התחת. ממלא אותך בשתן שלי שמתערבב בזרע שלי.
"כן ילד שלי. חור השפיכים שלי מלא בזרע ושתן. החור שלי הכי שימושי בעולם. היית ילד טוב מתוק שלי. תישן קצת, מלא בי כך. אני הולך להכין לך כוס תה ומיץ תפוזים. אני רוצה את הילד שלי בריא ומהר ולא, אל תחשוב לאונן. את צריך את כל האנרגיה שלך. אתה תגמור רק כשתבריא. אני מתכוון לגמור ממך עוד הרבה גם כשאתה חולה. ברור ילד שלי?"
"ברור מאסטר", אתה עונה, מרגיש את עצמך כל כך מלא בי, כל כך שייך, כל כך אוהב ודמעה אחת זולגת לך מהעיניים מהתרגשות. אתה יודע שאני המקום הבטוח שלך, המקום ששומר עלייך ומשתמש בך בטוב וברע, בדיוק כמו שחלמת. בדיוק כמו שאתה צריך ממני. כשאני הולך למטבח להכין לך שתייה, אתה לוחש לכרית "אני שלך מאסטר. כל כך שלך".
בהצלפה העשרים אתה בוכה. אני שולפת את הזין שלך מהפה שלה. גם הוא רטוב. מורידה אותך לרגליי, מלטפת, מחבקת חזק. "היית נהדר עבד שלי, אני גאה בך מאד", אני אומרת ומלקקת את הדמעות שלך, מקרבת אותך אליי, שתרגיש. שתדע.
האדון של יונית, השפחה שמצצה לך, מלטף אותה. מסמן לה שגם היא היתה טובה. היא מצצה לך יפה, למרות שבטח היה לה קשה אני מחבקת אותך אליי ולוחשת: "עוד לא סיימתי איתך יפה שלי. תכף יום כיפור ועוד לא ביקרת במקווה. נכון שאתה רוצה להטהר?". אתה מהנהן ועונה "כן, גבירתי, מאד".
"תעזרי לי", אני אומרת ליונית, ויחד אנחנו עוטפות את כולך בניילון הנצמד. הפעם גם את הפנים. אני משאירה את הפה והאף חשופים. כל השאר עטוף. ואז, מבקשת עזרה משני אדונים. הם לוקחים אותך לג'קוזי ומעמידים אותך בתוכו, קצת מתנדנד. ליטל, השפחה הערומה ששוחה בו ממונה לאחראית נשימה. היא צריכה לצלול אחרייך ולבדוק.
"מוכן לטבילה שלך? לניקיון מכל חטאי העבר?", אני שואלת. אתה רועד ומהנהנן.
אני דוחפת את ראשך לאחור ולתוך המים. פעם ראשונה. ומרימה
הניילון הרטוב נדבק לגופך. אתה מפרפר. ממלא ריאותייך באוויר.
"מוכן עבד שלי?", אני שואלת והפעם לוקח לך זמן לענות. זה היה מפחיד. לרגע חשבת שתטבע שם. אתה מהנהן שוב. אני משכיבה אותך לאחור וממהרת להרים בחזרה.
"ובפעם השלישית - מוכן אוצר שלי?", אני שואלת. הניילון דבוק, כבד, רטוב, חונק מעט. שוב המתנה ואתה עונה "כן גבירתי" אני מטביעה אותך שוב במים וסופרת 21-22-23 ומרימה למעלה.
"זהו עבד שלי, עכשיו אתה נקי וטהור. עשינו תשליך. עכשיו תוולד שוב מחדש וכמו שביקשת, נעשה לך ברית מילה של מחטים. אבל לפני זה, יש עוד כמה דברים שתכננתי לך". אני לוקחת סכין יפנית, נכנסת לג'קוזי בעצמי, חותכת את הניילון שם במים, נותנת לך לרחף מתוכו אל העולם, יולדת אותך לידת מים, מתנשקת איתך כמו שלא נישקתי אותך אף פעם קודם לכן, הלשון שלי נכרכת סביב שלך, טועמת אותה, מוצצת אותה, יונקת אותה לתוכי, מרגישה איך אתה מתמסר ואז, אני מערסלת אותך בזרועותיי כאילו היית תינוק או בטיפול מים ולא באמצע סשן. אתה קל לי במים. אני יולדת לנו שנה חדשה. שנה של אושר ואהבה וחום ופנטזיות. כשאתה מעורסל ורגוע, אני משאירה אותך לליטל שתשמור עלייך. יש עוד דבר אחד שלא טיפלנו בו... הקנאה שלך.
אני ניגשת ליונית, מביטה בה ובאדונה, כששניהם מאשרים, אני מנשקת אותה בתשוקה, מרגישה את הטעם שלך בשפתיה.
אמסטף שלי, במקום לשגע רק אותך בפרטי, אני מעבירה את הסיפור לכאן, בצורה מסודרת וידידותית למשתמש. גם ההמשך יפורסם כאן. נתחיל במה שכבר כתבתי לך...
אנחנו עושים קידוש. אתה מקריא "אשת חייל", אני מאד מקפידה על מסורת ומדליקה נרות שבת. אני מזמינה חברים. אתה מעקם את האף. "תלבש את זה", אני אומרת ונותנת לך מסיכה מעור. הם מגיעים. ארבעה זוגות. כל הגברים שולטים. כל השפחות במסיכות. ואז מגיעות עוד שתי מלכות עם העבדים שלהן. אנחנו עולים לגג. כל נשלט ונשלטת נעמדים על ארבע לרגלי בעליהם.
אני מצווה עלייך לקום ולשאול את האורחים השולטים מה הם רוצים לשתות ולנשלטים להביא קערות מים. אתה ערום, רק עם המסיכה. שואל, יורד ומכין קפה, מביא בירות, קערות מים ועולה. אתה מגלה שכולנו יושבים שם מסביב לשולחן. חלק מהשפחות שכובות לרגלי האדונים שלהן. חלק עומדות על הברכיים, ידיים מאחורי הראש, מחכות לפקודה. העבדים מעסים את רגלי השולטות שלהם. אתה מגיש לאורחים את השתייה ושואל "איך תרצי אותי גבירתי?".
"בוא", אני אומרת לך, "אני רוצה שתראה לאורחים שלי את הקעקוע החדש שלך. קעקוע שנה". אתה פותח את זרועותייך לצדדים ומראה להם את קעקוע הפניקס שצרבנו בבשרך. אני מספרת להם על התהליך וכמה הוא כאב וכמה היית גיבור בשבילי ואיך החזקתי לך את היד. "נראה לי שהעבד שלך הפך מסורר לעבד ממש טוב", אומר מאסטר טסטר, חברי.
"אין לך מושג כמה, אבל תכף תוכל לראות בעצמך", אני אומרת לו ומצווה עלייך להתקרב אליי, לשבת לרגליי.
אחד הגברים אומר לשפחה שלו להכנס לג'קוזי. ערומה. היא רוחצת שם מולנו. אדון אחר מורה לשפחתו להיות רק הדום לרגליו. היא נעמדת על ארבע והוא מניח עליה רגליים, לא מתייחס אליה מעבר. מאסטר טסטר מתקרב לשנינו. "אז מה העבד שלך יודע?", הוא שואל בספק חביבות ספק טיזינג.
"העבד שלי למד הרבה השנה", אני עונה לו. "הרבה מאד. הוא למד לגרום אושר לגבירתו, הוא למד להיות הכי מספק שאפשר בכל החורים שלו. הוא למד לציית. לאהוב, להתגבר על הזעם".
"באמת?", הוא שואל, "אם למשל אני אלטף אותך הוא יתגבר על הזעם?", "אני לא הייתי מנסה את זה", אני צוחקת אליו, "אבל, אני יכולה להראות לך כמה הוא טוב בלקבל מחטים. כמה אמיץ ואיזה יפה הוא טס".
"זאת לא חוכמה", הוא אומר לי, "הוא אוהב מחטים. תראי לנו שהוא טוב גם איפה שקשה לו". אני שותקת. חושבת אם הגיע הזמן לקחת אותך רחוק יותר. הוא לוקח בנתיים את שפחתו, מורה לה להתפשט ולרקוד מול כולנו. היא מאדימה ומתבלבלת. רואים כמה קשה לה, אבל היא נכנסת למרכז הרחבה ומתחילה לזוז בחושניות, לעינינו הרעבות. אני חושבת קצת ולבסוף מגיעה למסקנה שאתה יכול לעמוד בזה.
"לפני כמה חודשים קיבלתי את הקיין שלי. הצלפתי באמסטף קצת, אבל זה היה קשה לו מדי ושמרנו את זה למועד אחר. אני חושבת שעכשיו זה יתאים", אני אומרת לטסטר. מביטה בך, מרימה את המבט שלך אליי "תעמוד בזה בשבילי, עבד שלי? תעשה אותי גאה?". אתה מחזיר מבט אוהב ומתמסר ונחוש "כן, גבירתי, אני מבטיח, אני אמות לפני שאבייש אותך, את יכולה לסמוך עליי".
אתה בא אחריי למרכז הדשא. כולם נאספים סביבנו. אדונים עומדים, שפחות על הברכיים, שתי מלכות נלהבות. אתה על 4, רועד קצת.
"תפשק את הרגליים, עבד שלי", אני מורה לך. "אתה הולך לחטוף 20 הצלפות קיין. אחרי כל אחת אתה תודה לי על כך שאני מחנכת אותך".
"כן, גבירתי", אתה אומר ברעד, בולע את הפחד.
אני מניפה את הקיין, הוא שורק באוויר ונוחת בכאב מחריד על ישבנך "אחת גבירתי, תודה שאת מחנכת אותי, תודה שהפכת אותי לשלך", אתה אומר ואני רואה איך אתה נלחם בדמעות.
ההצלפה העשירית קורעת אותך. משאירה פס שחותך את הבשר ומותיר אותו בצבע סגול כהה. התאפקת כל כך חזק עד עכשיו, אבל אתה לא יכול יותר. אתה צועק מכאב. "גבירתי... גבירתי... תודה ש...". אני שומעת שאתה כמעט בוכה. "יש לך מילת ביטחון עבד שלי, רוצה להשתמש בה? זה קשה לך מדי?", אני שואלת.
אתה מביט באדונים, רואה שנעמד להם ממך, רואה את ההתרגשות על פניהם ומביט בי. רואה אותי גאה מחד ודואגת לך מאידך. אתה לא תבייש אותי, אתה תהיה העבד הכי טוב בעולם. "לא גבירתי. לא אומר מילת ביטחון. אני שלך. תמשיכי. יש עוד עשר נכון? תודה גבירתי שבחרת בי, תודה שאת מחנכת אותי, תודה על הכאב שלך. אני שלך". אני מלטפת לך את הישבן והפנים וממשיכה -11 הקיין יורד על ישבנך, אתה צועק ואז דמעות מתחילות לזלוג במורד לחייך. אתה לא תוותר. אתה תתן לי הכל עכשיו. את הגאווה ואת הדמעות, את הכאב והפחד ואת התשוקה והסודות.
"נראה לי שקצת קשה לעבד שלך. רוצה שנעזור לו? נעשה לו קצת נעים?", שואל אותי מאסטר יוני בלחש. אני מבינה למה הוא מתכוון ולמרות הרכושנות שלי, עכשיו זה בסדר. אני מאשרת, בלי לשאול אותך, אתה העבד שלי, הרכוש שלי ואני מחליטה.
"זנזונת, בואי הנה", יוני אומר לכלבה שלו, "תעשי קצת נעים לאמסטף תראי כמה כואב לו בשבילנו". אתה מביט בי בעיניים מתחננות, לא, אתה לא רוצה שאף אחת תגע בך, אבל אני מתייחסת אליה רק ככלי עכשיו. היא לא אישה, היא שפחה שמטרתה לענג ואתה זקוק עכשיו למשהו קצת נעים. "עשר פעמים", יוני אומר והיא מצייתת. מכניסה את הזין שלך לפה שלה. בכל פעם שהקיין יורד על התחת שלך, הזין שלך נבלע לה בפה. בכל פעם שאתה מודה לי על החינוך שלי, אתה עושה את זה כשאתה מרגיש את הזין שלך תקוע בגרון של אחרת.
אתה הכל עכשיו. עבד וכלב, החור שלי, הזונה שלי ואתה כל כך חרמן שתכף תתפוצץ וכל כך כואב שתכף תיבב ולרגע, אתה מרגיש השפלה, מכל החשיפה הזאת, מאיך שעומד להם ממך, מאיך שנתתי לה למצוץ לך בלי לשאול אותך. אבל אז אתה מביט בי ויודע-אני אוהבת אותך הכי שאפשר. לעולם לא אעשה לך דבר במטרה להשפיל אותך באמת. זה משחק האהבה שלנו ואתה יודע שבמשחק הזה אני אעצור רק בנקודה שיהיה לך רע. אבל אתה יודע שגם אתה לא רוצה להפסיק. אתה אוהב את המשחק ואתה סקרן, לאן אטיס את שנינו הפעם. שוב אתה מרגיש כמה אתה רוצה לתת לי הכל. אתה לא תעצור את זה הפעם. המשחק יפסק רק כשאני אחליט.
הוא מגיע כולו מתנשף. הוא טעה בדרך, שכח לצלצל, נכנס לבניין הסמוך ומה לא. אני יודעת כבר כמה ימים כמה הוא מפחד מהסשן הזה ומסתכלת לו בעיניים. רואה אהבה וגם פחד, טיפה ריחוק. מורידה אותו לרגליי, "נשק לי את הרגל, ברך את גבירתך לשלום". הוא יורד ומנשק ואני מלטפת לו את הראש עם נעלי העקב שלי. נעים שהוא כאן, העבד שלי.
אחרי המקלחת אני מצווה עליו לעמוד על ברכיו במרכז הסלון, על מזרון הפעילות. "רוצה לחזור הביתה? רוצה להיות שוב העבד הטוב שלי?", אני שואלת בלי חום. "מאד" הוא אומר לי והעיניםי הכחולות שלו משדרות שוב חשש. אני מוציאה כיסוי עיניים ומכסה את עיניו ואז את גליל הניילון הנצמד (מקללת בלב בשבדית את בכוח המוח ואת מיס הייד שהחליטו לפרסם את הסיפור דווקא עכשיו. מצטערת. לא משנה תוכניות לסשן הזה. חשוב לי מדי). לאט אני מתחילה לעטוף אותו, מהכתפיים ועד כפות הרגליים. הפנים נותרות רק עם כיסוי עיניים, כולו עטוף. "אני אחזיר אותך להיות העבד שלי, אבל קודם יש לך כמה שיעורים ללמוד. שיעור מספר 1 - לאבד שליטה זה נעים וטוב, במיוחד כשאתה מוסר אותה לי". אני רואה איך הוא מתחיל להיות שליו בניילון. עוד רגע יכנס לספייס, אבל לא. לא סיימתי איתו. לא היום.
אני עולה עליו ומתיישבת, מרפרפת על שפתיו, נותנת להן להתחכך בחזה החם שלי, שמה לו כף רגל על הפרצוף, מלקקת לו את הלחי. "נעים לך", אני שואלת, "חם? קרוב? אינטימי?" הוא מהנהן שכן. אני קופצת למטבח. הוא שומע רק רעש "לאן את הולכת?", הוא שואל ולא זוכה לתשובה. אני חוזרת עם קופסת פלסטיק מלאת קוביות קרח. "ועכשיו נעים?", אני שואלת כשאני שופכת על גופו המנויילן את כל הקוביות "אההה לאאאא", הוא צועק. "יופי, עבד, כי גם לי לא. גם לי לא נעים ששנייה אני אהבת חייך ובשנייה הבאה אתה קר כמו זר כי נכנסת לאיזה התקף כעס. מבין כמה זה לא נעים?", אני שואלת והוא אומר שכן, אבל אני לא בטוחה, אז אני חותכת שני קרעים בניילון, אחד במקום של הזין והשני במקום של הלב ומכניסה מתחת לניילון קוביות קרח בדיוק במקומות האלה. "כאן אתה מקרר אותי. אתה מקרר לי את הלב ואת הכוס. לא נעים נכון עבד?". הוא מהנהן. "אני שמחה לשמוע. כי אם זה יקרה שוב, אם יהיה לי קר שוב, אתה תשלם ביוקר". אני מורידה לו את כיסוי העיניים ורואה הכל. את החרטה, את ההבנה של מה האוטומטים שלו עושים לו ולנו. הוא מוכן לשיעור הבא.
אני מגלגלת אותו על הבטן "ועכשיו לשיעור השלישי עבד שלי - אם כואב לי-כואב לך". בהתחלה אני מצליפה בו עם שוט רצועות מזמש. "תספור ותגיד: ' אני חושב על אושרה של גבירתי גם כשאני עצוב". זה משפט ארוך. אני מצליפה לא בעוצמה רבה מדי, רוצה להחדיר לו את המסר דרך העור והוא אומר. מתבלבל ואומר. אני עוברת לשוט רצועות העור "ועכשיו, אתה תספור ותאמר ' אני דואג לאושרה של גבירתי גם כשאני כועס'". אני מצליפה והוא משנן, לא חזק מדי. שיתרכז באמירה לא פחות מבכאב.
"חושב שלמדת, עבד שלי?", אני שואלת. "כן גבירתי. אני בטוח. שום דבר מהדברים האלה לא יקרה שוב".
"יופי", אני עונה לו, "אז עכשיו אני איילד לעולם את העבד החדש שלי. המשופר. אבל קודם, אני רוצה שתבין משהו. אני חושבת שהבריחות שלך מהמקום של העבד הן קודם כל כי אתה חושש שאתה לא עבד טוב, לא עבד מצטיין ואתה רגיל להצטיין. נראה לך שאני מתעסקת באם אתה אוהב או לא אוהב כאב והשפלות ושמזיינים אותך בתחת או מלבישים אותך בבגדי נשים, כאילו זאת המהות של להיות עבד. את הנקודה הזאת חשוב לי להסביר לך. זה לא משנה לי. כל זה לא משנה לי. מה שמשנה לי זאת ההתמסרות שלך, שתתן לי אותך כפי שאתה, לא את הדברים שעושים לך רע אלא את הפחדים שלך, הכמיהות הסודיות שלך, כל מה שלא סיפרת ולא נתת לאף אחד, כל מה שמתחת למסיכה ולזה יש לך את כל הכישורים. התפקיד שלך זה עבד אושר, הייעוד שלך זה לעשות אותי מאושרת ומסופקת. יש לך בשביל זה מוח מבריק ויצירתי, לב אוהב, זין משובח ואצבעות מיומנות. אני מזהה את הפוטנציאל שתהיה עבד אושר מצטיין. אתה מצליח לקלוט את זה? אתה מבין כמה אתה כן יכול להיות עבד טוב?". הוא מחייך אליי. כאילו נתתי לו איזה פרס ועונה שכן. אני לוקחת מספריים ואומרת "אם כך, ברוך הבא לעולם עבד שלי. הגיע הזמן להיוולד מחדש". לאט לאט אני גוזרת במספריים את הניילון הנצמד, דואגת שהמספריים יגעו בבשרו מפעם לפעם. בכל זאת, לידה זה דבר קצת כואב. וכך, כמו נשל הנחש או כמו שלייה, כמו פרפר שיוצא מהגולם, כמו תינוק שבא לעולם, אני רואה את גופו מבצבץ מבעד לערימות הניילון הנצמד הנזרקות לצדדים. העבד שלי כאן. שייך. רכוש שלי יקר.
"עוד שיעור אחד נותר לך, עבד שלי", אני אומרת. "אנחנו צריכים לחבר בין עולם הפנטזיה למציאות. בעולם הפנטזיה אתה הכי עבד, הכי שייך, אתה ישן איתי כל לילה לרגליי ואתה מאוהב בגבירתך, אניגמטית. בעולם המציאות, זה אנחנו ואתה מתמסר לסרוגין ואתה מפחד ומורד ואתה אוהב את מי שאני -האמיתית, לא הדמות הוירטואלית. עכשיו אנחנו נחבר בין כל הדמויות הללו". אני מושכת אותו לעבר המראה, מולה הכנתי כיסא. אני מתיישבת ומצווה עליו לשבת עם הגב אליי והפנים למראה. "עכשיו תסתכל. את מי אתה רואה שם במראה? מי האנשים האלה שם?". הוא מביט ואומר את שמותינו האמיתיים ואז הוא אומר "העבד שלך" ומספר לי כמה המציאות הזאת יפה, לא פחות מהפנטזיה.
"עכשיו, עבד שלי, בוא תראה לי איך אתה יודע לעשות אותי מאושרת", אני אומרת לו ולוקחת אותו למזרון, נותנת לו לענג אותי בכל דרך אפשרית ("וואו מה זה שיעור בגמירות?", הוא שואל, "כן, הכי שיעור בגמירות. כך אני גומרת מהויברטור שלי, כך מהאצבעות שלו, כך מהלשון, כך מהרגליים שלי ו..". חבל שלא ספרנו, הוא יגיד אחר כך, כי בטוח נשבר לנו כאן איזה שיא).
אחרי הכל, מחובקים ומביטים בעיניים הוא מגלה לי שההצלפות לא נורא כאבו והניילון היה נורא נעים. אני מגלה לו שהניילון היה אמור להיות נעים וההצלפות נועדו לכאוב רק קצת כדי שיתרכז, אבל זה מספיק לי להתעורר שוב. "ביקשת יפה בדרכך", אני צוחקת ולפני שהוא שם לב אני קופצת לתיק הציוד ושולפת שוב את שוט רצועות העור. מצליפה בו. הפעם כואב. כשהתחת שלו אדום מספיק, אני משליכה את השוט ורוכבת לו על התחת "אני האדון שלך, כלב, הבנת? יש לך מאסטר ואתה תתן לו את התחת". לא יודעת למה, להיות האדון שלו מחרמן לי בטירוף ואני גומרת מזה עוד כמה פעמים ומספרת לו איך האדון שלו יגמור בתוכו ויגרום לו לנבוח תוך כדי.
ושוב אחרי, מחובקים, שנינו עם חיוכי אושר ותחושה של חזרה הביתה, הוא לוחש לי "אבל אני בחיים לא אנבח. לפחות לא כמו שזה נראה כרגע. אני סתם ארגיש מטופש". אני מחייכת וגם מבינה. איתו, כבר הבנתי, האתגרים לא נגמרים לעולם ואולי זה לא כזה אתגר או שזו סתם שטות, לא ממש משנה לי. אני שוב שמחה.
ליד הדלת, אני עטופה בזרועות שלו, בחיבוק חזק ומוחץ. עוד אחד ועוד נשיקה. "חזרתי לגמרי הביתה", הוא אומר לי ואני כבר יודעת. מרגישה. ובראש מתנגן לי "עד העונג הבא בא בא".
