לפני 11 שנים. 30 ביולי 2013 בשעה 5:38
רצה עם זאבים
והפעם: מגילת העצמאות שלילפני 11 שנים. 28 ביולי 2013 בשעה 7:25
שבי, תתרווחי. באת כי ידעת שאכתוב עליך היום, נכון מתוקה שלי? ידעת שארצה להוציא אותך לאור קצת, דווקא כי את אוהבת את החושך. באת כי חירמן אותך לדעת שאכתוב עליך, שאחשוף אותך קצת, כך, בגבולות שאת יכולה לסבול ועוד טיפה. כי לי זה כיף.
אתמול שוחחתי בצ'אט עם אמסטף ולפתע קיבלתי הודעה פרטית מאישה. כתבתי שאני עסוקה ואת ענית "מתארת לעצמי" וחייכת לי. הרגשתי משהו, אז כתבתי לך שאני עם העבד שלי ואם בא לך תשאירי לי הודעה בפרטי שלי, אבל את התעקשת: "הייתי בטוחה שתזהי אותי". אני מביטה בכינוי שלך והוא נראה לי כמו שם של איזה אלה מהמיתולוגיה "סייפאריאה" ואני אומרת לעצמי שאני מתבגרת, כבר לא זוכרת שמות של אלילות. "אני אמורה לזכור אותך מהפנטזיה או מהמציאות?", אני כותבת לך ומנסה לשוב ולפשפש בתיבת הידע הכללי שבראשי, לא כלום. אף אלילה. "סייפ אריאה", את מסבירה לי ופתאם אני קולטת וברגע שאני קולטת, אני יודעת שזאת את. מי שהיתה שלי במקביל לאמסטף, לפני עשר שנים. שלטתי בכל אחד מכם בנפרד ובמקביל ופעם אחת בודדה, בשניכם יחד. הלב שלי פועם. זאת את.
עשר שנים קודם לכן, אני בצ'אט של iol עושה איזה טיזינג לאיזה שפחה בכללי. את מגיעה לחדר ומתחילה לעשות לי טיזינג משל עצמך: "תגידי אניג, מי את חושבת שאת? נראה לך שאת יכולה להשיג כל אחת שאת מדברת איתה? אז תתפלאי. יש נשים שבכלל לא רוצות אישה ואם כבר ירצו, למה שאותך דווקא?". ישר נמרח לי חיוך על הפנים. החיוך של הציידת. "את מתכוונת לעצמך למשל, לימורי (הכינוי שלך אז)?". אני נהנית. אני יודעת שתהיי שלי. לא יודעת איך. אנחנו מתערבות שתוך חודש תבקשי שאשלוט בך. אני מנצחת.
והיית השפחה הכי גרועה שהיתה לי. האמת, שאפילו לקרוא לך 'שפחה' זאת מחמאה ענקית. היית מאוננת מקלדת עם פנטזיות לעוד. ובאת וברחת וברחת וחזרת. תמיד מחליטה לא לחזור יותר. תמיד יותר טוב לך ובטוח בפנטזיה מאשר להתמודד עם עצמך במציאות. נכון ילדונת שלי? בפנטזיה זה קל. את יכולה להיות הזנזונת שאת רוצה וצריכה להיות. בדמיון אין אגו ואין כאב, אין את המקום הזה של להיות באמת לרגליי ולהסתכל עליי מלמטה, לפשק את רגליך עבורי ולהתחנן שאזיין אותך כמו שאני רוצה, כמו שרק אני יודעת.
והיה הלילה הלבן ההוא. הלילה ששלטתי בשניכם. חוויה שגרמה לך עוד יותר לרעוד מהאמת ואז ברחת באמצע הלילה. ואז, לקחת אותי לשיחה ההיא שבה הסברת לי שאת רוצה גבר וילד ומשפחה וחיים נורמליים, שאת לא כמוני, שאת לא יכולה וכל עוד אני בשטח את לא תרצי אף גבר, כי אף אחד לא גורם לך להרגיש את מה שאני גורמת לך בשנייה. ושחררתי אותך ושלחתי אותך לדרך. יודעת שיום אחד תחזרי. בדיוק כמו איתו. שני הכי קשים שהיו לי בחיים ודווקא בכם התאהבתי...
עשר שנים עברו. אמסטף החליט לחזור ולגשש, אבל לא היה לו את מספר הטלפון שלי. בלילה הוא חלם עליך, נותנת לו את המספר. סיפור יפה, נכון? הוא מספר לי אותו ואחרי שסיפר חיפשתי אותך, לספר לך. כתבתי לך בוואטספ וענית לי במייל שאניח לך, שלקח לך שנים להתגבר ולהתאזן ושאת לא יכולה אותי בחייך. הלכתי שוב.
ידעתי שתגיעי בדיוק בשנייה הנכונה.
אז אתמול נכנסת לצ'אט ולקחנו אותך לחדר פרטי. קראנו לו "ושוב שלושתינו יחד". פתאם אני ושניכם בחדר אחד. כמו בלילה ההוא שיצאנו ל"לבן" ואני שיחקתי איתך ואמסטף נטרף עד שמיהר לשלם את החשבון ושילם כל הדרך בשיעור בדחיית סיפוקים.. זוכרת ילדונת? איך את ישבת מאחור ברכב וראית אותי מלמדת אותו? מוצצת לו עד שכמעט גמר ומפסיקה בשנייה האחרונה? ואז הלכנו לבית שלו, הושבתי אותו לרגליי וטיפטפתי עליך שעווה ונתתי לו להריח את שתינו ולא לגעת ואז...לקחתי את שניכם למיטה ו...? אין צורך להזכיר לך נכון? את זוכרת כל שנייה.
אז כשבאת אתמול, אמסטף שאל, "תגידי לימורי, למה באמת באת היום?" ואת קשקשת איזה תירוץ וכשהוא יצא שאלתי:"באת שאתן לך עוד נושאים לאוננות, זנזונת?" ואת נעלבת ושאלת למה אני אומרת כך ורצית רק לדבר, זה היה חשוב לך ואני מחייכת לי ואת מתעצבנת ועונה "רציתי ללחוש לך דברים בחושך, למה את צריכה להדליק לי את האור?". והסברתי לך, את יכולה ללחוש לי קצת באוזן, אבל בסופו של דבר, אני אלמד אותך שאת יפה גם באור, את הכי יפה כשאת זנזונת ושלי ושאם תמשיכי להשאר, לא אתן לך לברוח. הפעם אקשור אותך בחבלים אדומים ואתקע בך אצבעות ואזיין לך את הצורה מבלי שתוכלי לזוז, עד שתצרחי שמה שאת זו הזונה שלי, זו שכל כך רוצה להיות הזונה שלי. אחר כך תבכי. אני אכרבל אותך ואת כל מה שהחזקת חזק כל כך כל השנים.
את יודעת שזה יקרה, נכון זנזונת שלי? לכן ברחת מהחדר. תקראי ממי, תקראי אותי בסתר כמו שעשית בחודשיים האחרונים. תקראי איך אני שולטת באמסטף ותפנטזי שזאת את. בסוף את תחזרי, את יודעת. תחזרי והפעם, אני אעשה לך את זה הכי קשה שאפשר. ואני מזהירה אותך מראש, כי חשוב שתהיה לך כל האינפורמציה.
אם את חוזרת, זה מה שתהיי. הזונה שלי. את תגידי את זה. את תבקשי את זה ואת תרגישי את זה. רוצה להמשיך לברוח? אמרתי לך לפני עשר שנים. אני אישה עם סבלנות של בדואית ואת לא יכולה לברוח לנצח מעצמך. יום אחד את תחזרי וזה מה שיהיה. אני לא ממהרת. ואת? ולא, את לא צריכה לענות. תמשיכי להציץ עליי מהחושך, עד שלא תוכלי יותר ותבואי אליי.
לפני 11 שנים. 27 ביולי 2013 בשעה 16:51
לפני 11 שנים. 27 ביולי 2013 בשעה 9:09
אז פסק הזמן הסתיים ואת מה שיש לומר, נאמר בינינו ובנתיים, אמסטף שלי, זה בשבילך. אוהבת אותך. ושוב, נבחר כל יום מחדש.
לפני 11 שנים. 25 ביולי 2013 בשעה 13:59
ועכשיו כל החבורה רוצה לצאת לדאנג'ן הלילה ואני מתלבטת אם להצטרף. מי בא היום?
לפני 11 שנים. 25 ביולי 2013 בשעה 9:54
הם קראו לי "סופה" ו"מוגלי" (ילדת היער) ואני קראתי להם בלב "החברים הכי טובים שיכולים להיות לאישה". היינו חבורה שהתאספה כל אחר צהריים בקפה מסריק בת"א, מיד אחרי העבודה. מישל ידע איך כל אחד מאיתנו אוהב את השתייה שלו. שימי הזמר, החתיך של החבורה, היה מזמין אספרסו לעצמו ומשהו לצייד היומי שלו ולרב לא ראינו אותה פעמיים. אוריה, הפילוסוף, שחלם להיות זמר, היה מזמין תה עם נענע ומספר מה ניטשה היה חושב על כולנו. דלית, הלסבית המתוסבכת והכוסית על, היתה שותה בירה, נעצבת על האקסית שלה ובנתיים משתפת בחוויות הלילה הקודם והיינו אנחנו - דודי, המאהב שלי ואני, זוג שולטים, שהדביק את כל החבורה בסיפורי סאדו, בחרמנות מאיזה נשלטת שבדיוק סיימנו לשלוט בה יחד ובתאורים שגרמו לכולם ללכת ולנסות. חלקם עם שנינו. אנחנו שתינו בכל פעם משהו אחר. בכל פעם הצטרפו אלינו דמויות ססגוניות, אבל אנחנו היינו הגרעין הקשה. המאוחד.
ודיברנו המון ועישנו קצת ואהבנו אחד את השני ברמות מיוחדות. לפעמים גם עשינו אהבה בקומבינציות שונות. תמיד אהבה, לפעמים שליטה, תמיד עם חיוך של אחר כך, בלי משקעים של אחרי, רק של טוב. דודי הוא היום החבר הכי טוב שלי, אנחנו נפגשים הרבה ויש בינינו המון אהבה, אבל אפס סקס. אוריה חזר בתשובה ועדיין חולם על להוציא דיסק, רק שיוקדש לשירים לקב"ה, דלית פתחה חנות סקס. היא עדיין מתגעגעת לאקסית שלה ומזיינת את כל העיר, דודי שולט בחברה הטובה שלי ושימי גר באיילת ויש לו כבר ארבעה ילדים. ואני? אני כבר מזמן לא ילדת הג'ונגל. לפעמים, אני עדיין סופה.
היום נפגשנו. דודי והחברה שלי, הנשלטת ופתאם שימי התקשר וסיפר שהוא נחת בתל אביב. שנים שלא ראיתי אותו והוא נשאר אותו מדהים שהיה. הוא הגיע וחיבקנו אותו כמו שמחבקים אח אובד וליטפנו אותו כמו איזה אוצר נדיר ונפלא והיה לנו כיף יחד. ישבנו ודיברנו על איך החיים לקחו כל אחד מאיתנו למקום אחר, רחוק כל כך ממי שהיינו אז וכמה בכל זאת, נשארנו אנחנו מתחת לכל זה. והעלינו זכרונות (זוכרים את הפעם ההיא שמוגלי עישנה איזה משהו וצעדנו לים והיא הורידה חזייה וזרקה אותה למים והסבירה לכולנו כמה החזייה פוגעת בחופש שלה כאישה? וזוכרים את הפעם ההיא שהבאנו את הצלם המתוסכל והרוסיה הקטנה ו..?) והיה כזה נעים. שלווה שיש לך עם אנשים שמכירים אותך מבפנים. עם שמחה וטוב והסתכלות על הכל בפרופורציה נכונה ופתאם כל מה שעצוב לי כרגע התפוגג ונהייתי שמחה ואוהבת ורכה, כי אני מוגלי וסופה ואניגמטית ואישה ויש לי את האנשים שאוהבים אותי, גם כשהם רחוקים לי כל כך.
ואם שימי לא יוזעק לילדים שלו עד הלילה, אז נאסוף את כולם אליי לגג ונקנה כמה בירות ואולי קצת יין ונעשה מסיבה קטנה, רק שלנו. שלי ושל החברים הכי מדהימים שיכולים להיות לאישה. ואם לא, כל אחד מאיתנו יחזור לחייו, כרגיל, אבל עם עוד חיוך אחד ענק ועוד חיבוק אחד גדול ועם תחושה מציפה של שלמות, חברות ואהבה.
ונזכרתי בשיר הזה, שלא ממש מתאים, אבל אני כל כך אוהבת.
לפני 11 שנים. 24 ביולי 2013 בשעה 12:35
בית אחוזה. הדרום הישן והחשוך. גבירה לבנה-לבנה, בעלת האחוזה הגזענית. יש לה צוות של עבדים שחורים. יש כאלה שעובדים בשדות וכאלה שעובדים בבית. היא אוהבת להשתמש בעבדי הבית. גם בשפחות. כשאחד מהם צריך להענש, היא מוציאה אותו החוצה, לעמוד הקלון, מצליפה בו עד שהצרחות ממלאות את האחוזה. בלילה, היא תתן למשרתת לטפל בפצעיו ואז תביא אותו למיטתה. המשרתת תשאר שם. אולי היא עוד תזדקק לה. הגבירה רעבה לכאב ולגוף נרעד, כמה לרצות.
לפני 11 שנים. 23 ביולי 2013 בשעה 15:56
לא התאים לי. תודה למגיבים.
לפני 11 שנים. 22 ביולי 2013 בשעה 9:00
גייגר עשתה לי חשק, אז הנה כמה צעצועים שבא לי בשבילך:
זה להכין אותך...
וזה לשעות העבודה, המפתחות אצלי:)
קר לך חור שלי?
אה ו... חג אהבה שמח אוצר שלי }{
לפני 11 שנים. 21 ביולי 2013 בשעה 8:25
בא לי עבד מאמן כושר,
הוא יאמן אותי ואני אקלל לו את האמאמא
ואחר כך, כעונש,
אני לא אקיים כלום ממה שהבטחתי כשקיללתי-
שיסבול, המניאק. מאמן.
בא לי שפחה פריחה,
שתקרא לי "גבירתי-כפרה-נשמות"
כשאני תוקעת בה אצבעות
ומזיינת לה את הנשמה.
שהיא תתפלל לבאבא סאלי
כשאצבוט לה את הפיטמות
ואז תתפלל אליי - שלא אפסיק.
פריחה קטנה-מתוקה.
אבל באמת, הכי בא לי עבד אמסטף,
שאני גם נורא אוהב בנוסף לכל הצרות,
עבד עם שריר קרוע, שונא טיסות.
עבד שעושה אותי רעה, כמה שרק אפשר להיות.
עבד כזה, כמו שהעבד שלי צריך להיות.
ובא לי שפחה, חכמה ומילולית,
שתתן לי אותה ואפתח עוד חזית
של כיבוש וחירור וגם הכאבה.
של חינוך ושירמוט וקצת הפחדה.
את באה?