ארבע עשרה דקות. זה הזמן שלקח לי להגיע אליו מהרגע שקיבלתי את ההודעה. יצאתי מהמיטה החלפתי את הפיג'מה, סידרתי את השיער, צחצחתי שיניים, נסעתי אליו ומצאתי חניה. לא מצמצתי אפילו. זה כמובן אחרי ששעה קודם אמרתי לעצמי שדיי. הבנת את הקטע. מיצית ואת לא פוגשת אותו או אחר. ארבע עשרה דקות.
"אני בא במונית. אני רוצה שתגידי לנהג שבאת למצוץ לי"
איך מגיבים לדבר כזה? אין סיכוי שאני עושה את זה. אמנם טסתי אליו אבל פיתחתי עמוד שדרה ביום וחצי שלא התראינו. אולי בעצם זה לא עמוד שדרה אלא ניסיון עז להתחמק ממה שאני לא מוכנה לעשות. ממה שניראה לי משפיל מדיי. הוא הגיע לפני. אני רואה את המונית מהקצה של הרחוב. מאטה את הקצב. נעה הכי לאט שאני יכולה. אלוהים, למה הוא מחכה במונית, הוא כבר הגיע! נושמת לרווחה כשאני רואה אותו יוצא. הוא קולט אותי, אני לא יכולה להמשיך בקצב האיטי ועוברת לקצב רגיל. התרגיל שלי נכשל. הוא ממשיך לעכב את הנהג.
"רצית לספר לנהג למה באת?"
אני מתכופפת לחלון, מישירה מבט אל הנהג ואומרת באסרטיביות המוכרת שלי שרחוקה שנות אור מהעולם הזה, "באתי למצוץ לו". שבריר שנייה של הלם. הוא מרוצה, מחייך מאחורי והנהג מגיב שואל אם אפשר גם. אני מסתכלת עליו במבט מזלזל ואומרת שלא. ואז פונה אל הגבר שמחליט עליי, מבחינתי השיחה הזאת מיצתה את עצמה. אנחנו פונים לבניין שלו הוא מחבק אותי סביב המותן בידו השמאלית. כל כך נעים לי. אני מרגישה תחושה של גאווה שמשכיחה ממני מעט את כל ההתכתבות בנינו לאורך הסופ"ש.
הוא רותח עליי מזעם, אני יודעת. הוא עשה לי טובה שהוא בכלל הזמין אותי. אני חשבתי שאיבדתי אותו. השתמשתי בכל מנגנוני ההגנה העצמית כדי להתמודד עם התחושה שהמפגש הקודם היה חד פעמי. מעבר לחיבוק הרך ולזה שהוא מרוצה מהאומץ שהפגנתי מול הנהג בין שנינו עומדת הידיעה הנוראית. בגדתי בו. הלכתי לשולט אחר.
"את באה לענג אותי והולכת, אני לא הולך לזיין אותך"
הוא כתב לי בהודעה לפני שהגעתי כדי לתאם ציפיות. חניתי במקום אסור, בידיעה שהוא יזרוק אותי כמו כלבה אחרי שאני אמצוץ לו והוא יגמור לי על הפנים כמו בפעם שעברה. זה לא היה אמור להיות יותר משעה. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי לכפר על מה שעשיתי. איך אני אמורה להסביר לו שזה בגללו. אני כל כך פחדתי, הוא נעלם לי. חשבתי שאם אלך לאחר אבין שהוא לא כל כך מיוחד, שזה בעצם מה שכולם עושים. שהוא כמו כולם. הו, כמה שאני טעיתי. הוא לא כמו כולם. הוא אחר. כל כך רך ומבין ונוקשה העיניים שלו משדרות עוצמה שקשה לתאר במילים והוא מביט בי, כמה שהוא רואה אותי פנימה. אני יכולה לעמוד בראש מושפל מול מבטו המענה שעות. שיביט בי. בחדר המדרגות אני צועדת מאחוריו. "יותר מהר" הוא מצווה ואני מגבירה את הקצב."תורידי את החולצה" הו כמה אני מודה לאל על הגופייה שמתחת, אנחנו עוד בחדר מדרגות ואני ממש לא אעמוד בזה שמישהו בטעות יצא ויראה אותי בחוץ עם חזייה. אנחנו נכנסים. אני עומדת ממתינה. משפילה מבט. הוא מארגן דבר מה בחדר. נעמד מולי.
"את בגדת בי, את מבינה את זה?" סתירה מוטחת על פניי. עוד סתירה ועוד. אני נאנקת. הוא מלטף בעדינות את פניי, היד עולה במעלה הפנים עוברת ללטף את השיער והופכת למשיכה עזה בשיער שלי "עשרים וארבע שעות לא הצלחת להחזיק" הוא כל כך כועס "את מבינה איזה זלזול זה? אני השקעתי בך! יכולת לשלוח הודעה להגיד לי שאת לא יכולה להתאפק ושאני אחליט מה לעשות איתך אבל במקום זה הלכת מאחוריי הגב שלי עם מישהו אחר" עוצמת הסתירה על פניי הלמה את עוצמת הזעם במילים שלו. אני ממשיכה להשפיל מבט.
"איך הוא היה? איך היה הזין שלו?"
"סתמי" אני מגייסת את התיאור הכי מקטין נזק שאני יכולה לחשוב עליו.
"איפה הוא גמר עליך?"
"הוא לא גמר"
"מה הוא הומו?" הוא אמר וצחק תוך כדי
"הוא לא הומו" נפלט לי באסרטיביות שהייתה לא נעימה וישר התחרטתי. למזלי הוא התעלם.
"למה הוא לא גמר?"
"כי הוא עשה ביד הרבה פעמים באותו היום"
"איזה הומו"
הוא נעמד, אני משפילה מבט, עצובה, מפוחדת. הוא מוציא את הזין היפה שלו ואומר לי להחזיק.
"את יודעת מה זה?" אני מחכה בכמיהה להסבר "זה זין אמיתי, של גברים אמיתיים, לא כמו של האפסים שאת הולכת אליהם".
"מה זה?" הוא שואל אותי
אני מגיבה באוטומט "זה זין אמיתי, של גברים אמיתיים, לא כמו של האפסים שאני הולכת אליהם". הוא צוחק מרוצה "יפה". מחזיר את האיבר שלו לתוך המכנס.
"תתפשטי. מהר".
אני מתחילה להסיר את הגופייה השחורה הצמודה. מניחה את הנעליים בצד. עומדת מולו בחזיית התחרה הורודה שלי. "או! זו חזייה זנותית, שמתאימה לזונה שאת" הוא מציין בעודי נאבקת בתפס של החזייה.
"יותר מהר, את הכל!" אני מסירה את הג'ינס והתחתונים בתנועה אחת.
"בואי אליי, תסתובבי ותעמדי מולי עם הגב"
אני נעמדת במבט מושפל, מתרגשת מהמעמד. אני, חשופה, גופי החלק והרך ניצב מולו. אני כל כך נהנית להיות ערומה מולו. להראות לו את גופי להגיש לו אותו להנאה ולשימוש.
"מה זה? מה הוא עשה לך? הוא הוריד לך דם?" הוא בוחן את הישבן שלי בקפידה.
"לא! מה פתאום!" אני עונה בבהלה. אני הסתכלתי על הסימנים שנותרו אתמול בלילה. היו רק סימני כפות הידיים שלו. לא יותר.
"עם מה הוא הרביץ לך? תעני לי זונה!" אני מבוהלת מזה שאני חשופה ככה מולו. מזה שאות הבגידה מוטבעת בעורי לעיניו מזה שלא שמתי לב ולא שמרתי על עצמי והגעתי למצב שבו נפצעתי עד דם. לעזאזל עם סף הכאב שלי. אני מוכנה לספוג ולספוג.
"היה לו שוט, הוא הרביץ לי עם היד והייתה לו חגורה"
"זה מהחגורה! את נתת לו להרביץ לך עם חגורה?" מכה נחתה על הישבן השמאלי שלי. עוד מכה סימטרית על הלחי הימנית של הישבן שלי.
"תתקרבי, אני רוצה שתשבי עליי" אני מופתעת מהבקשה ומתיישבת בעונג הוא מצמיד את הגוף שלי לשלו. איזה שלמות. הידיים שלו על השדיים שלי, אוחזות בתחילה בעדינות ואז מתחילות לצבוט בחוזקה שאני לא מצליחה לתאר. אם פטמות יכולות לנשור אז זה יקרה עכשיו, הכאב כה מר, אני נאנקת, נצמדת אליו עם הגב מנסה לבלוע זעקה. אני רוצה לבכות אך עיניי יבשות ואינן משתפות פעולה. הוא מרפה, חוזר ללטף. יורד עד כפות רגליי ומחדיר את הציפורניים שלו. הוא מושך אותן מעלה מעלה עד לקו השדיים שלי. הוא חוזר על הפעולה. אני סובלת בכאב. מתקפלת. הוא חוזר על הפעולה גם בגב שלי. מתכופף אלי שורט, העור שלי בתוך הציפורניים שלו. הוא נושך אותי. הכאב מהנשיכות של הפעם הקודמת עדיין קיים במעומעם בגופי והנה הוא מטביע בי נשיכות חדשות.
"תסתובבי"
אני מסתובבת הוא אוחז לי בפנים, מביט עליי. מחזיק לי בפטמות. צובט. מכאיב ומענג בו זמנית. אני נקרעת מהכאב.
"אני רציתי לתת לך לרדת לי במדרגות ולהעיף אותך, את קולטת שאת בגדת בי?"
אני משפילה מבט ומתחילה להתחנן "אני כל כך מצטערת, אני עשיתי את זה בגללך. אני פחדתי שאתה לא רוצה אותי יותר" הקול הזר-מוכר חזר לפי."סליחה אדוני, אני כל כך מצטערת...סליחה אדוני" שוב עיני היבשות מאכזבות את הכמיהה שלי לבכות. אני מרגישה כל כך רע עם עצמי. אלוהים איך זה יכול להיות שאני גם נקרעת מבפנים מאשמה וגם מודה לאל שאני בין הידיים שלו מוחזקת. אני הזונה שלו, אני הכלבה שלו אני הכלי קיבול שלו. הוא מחזיק אותי והידיים שלו הם שלמות. הוא מלטף ומענג ומכאיב ומלטף, אני רוצה למות עכשיו בידיים האלה. ברגע הזה של הכפרה. הוא רחום. הוא דואג לי הוא מביט בי במבט בוגר. מבט מייסר שמרגיע עם זיק של איום. אני מאוימת. הוא באמת כועס. זה לא משחק. זה באמת עבר את הגבול ואני רק מתחילה ללמוד גבולות מה הם.
המשך יבוא...