מיליארד כוכבים

רוב אלו שפונים אלי, אם בצ'אט או באדומות מחמיאים על הפרופיל.

מי אני?

בדיוק מה שרשום וגם עוד והמון אבל מיקוד זה חשוב.

השקפות על עולם השליטה.

כן. אני באמת מאמינה במה שרשמתי, אבל גם שם יש עוד מיליון גוונים ודקויות.

אז לפני שאתם רצים ואומרים לי כמה הייתם רוצים נשלטת כמוני ואיזה כיף לאדוני אז שנייה תעשו עם עצמכם חושבים, תסתכלו במראה ותבינו שזה לא רק.

זה הכל.

עולם ומלואו.

שמש, ירח וכוכבים.

אז מה...

נכנסתם ומרגישים שדפקו אותכם?

לא נורא. תתגברו.

ולא, זה לא עלה למטרת העלאת מונה הצפיות.

כמה מכם יכנסו כי הכותרת מפתה?

כמה יעשו לייק רק כי עשו לכם?

כמה יעשו לייק כי אשכרא באמת אהבו?

כמה באמת יקראו את הנכתב? 

כמה יגיבו, יחמיאו, יבקרו או כל דבר אחר?

כמה ינסו להתחכם ולשלוח אדומה ששוב תישאר ללא מענה?

לכמה כאן יש לשון ממש ארוכה?

ולא מדובר לגבי זה הספציפי אלא בכלל...

תובנות בהמשך:)

עוד 3 שעות היום של משימה.

הפעם שמתי לעצמי גבול, רק שעתיים וכמובן שקצת זייפתי ופרצתי אבל עצרתי רגע לפני שהתסכול יתחיל.

ופתאום אני חושבת לעצמי שמה יקרה אם אדוני יחליט פתאום לעצור את הכל, או לומר  לי שאני יכולה להניח לזה, לבחירתי?

אתה מבין אדוני, אני לא מסוגלת לעצור. עברתי כבר את נקודת האל חזור וזו כבר לא משימה אלא שליחות.

רצון חזק לעשות אותה בצורה מושלמת. 

מדוייקת.

ללא רבב.

זה כבר לא כי אמרת וכי אני לא רוצה לאכזב זה כבר הרבה מעבר לגבולות השליטה.

וחוץ מזה, כשהוא רושם לי "מדהימה שלי" אני נמסה בין רגע, העיניים שלי מזדגגות ואני ישר הולכת לשתות כוס מים קרים.

להרגע.

היום קיבלתי משימה מאדוני, משימת תחת הוא אמר וישר דמיינתי כאב ועונג ועוד איזה סרטון נחמד אולי.

מפה לשם, החור שלי לא קיבל יחס, התחת דווקא כן.

6 שעות של משימה. ברצף.

בלי אוכל.

פעמיים פיפי.

3 כוסות מיים.

כאב ראש שהתחיל בשעה החמישית בערך.

וקללות...

הו...כמה קיללתי את כל העולם ואותו ואת עצמי.

כדי לאזן את העניין אני אספר שבשעה הראשונה, אפילו גם בשנייה, עוד הייתי משועשעת למדי, בירכתי אותו על היצירתיות המרשימה שלו. באמת שמשימה כזו בחיים עוד לא קיבלתי והתחלתי לשאול את עצמי כמה שאלות.

האם כשנתן אותה הוא ידע כמה תהיה לא פשוטה לביצוע, בעיקר בגלל מי שאני?

האם זו דרך יצירתית שאשתוק קצת ולא אטריד אותו עם התחתונים הרטובים שלי באמצע יום עבודה?

האם הוא מתגעגע?

בשעה השלישית התחלתי לנסות לייעל קצת את שיטת העבודה שלי.

טעות.

טעות חמורה ביותר.

אז ניסיתי עוד כמה שיטות.

טעות סופנית.

בשעתיים הבאות התמקדתי בלנסות לתקן את השטויות שנגרמו עקב הגאונות שלי.

בשישית כבר הייתי עם דמעות, אז פינקתי את עצמי בחצי לחמניה עם שוקולד השחר כי זה מה שהיה זמין.

שוקולד השחר תמיד מנחם, גם אם אין שם באמת שוקולד.

ישבתי וריחמתי על עצמי כאחרונת האומללות והודעתי לאדוני שאני מתה.

זהו.

וחבל כי בסה"כ אני כלבה דיי מוצלחת לדעתי.

פרצתי בשטף מלל לא מסודר ועצבני, המילים נפלטו בלי שום סינון וסדר, אני חושבת שאפילו איימתי עליו במכות, והוא צחק.

מי אמר לך שצריך לעשות את המשימה עד שעה מסויימת?

תרגעי. 

תנשמי.

אני יודעת, אני משוגעת קצת והכל צריך להיות מושלם ואם אני מתחילה משהו אז אני צריכה לסיים אותו ברצף.

נרגעתי.

מסקנה: מחר לקום בארבע לפנות בוקר, להתקלח, ולהמשיך עד מוות.

אה...וגם לא לחפש קיצורי דרך מסתבר שזה אסון.

צוחקת אדוני.

בחיי שנרגעתי:)

בהתחלה יש תמיד המון רעש וצלצולים, יש התרגשות משוגעת שכזו והכל בוער ויש אש ולהבות וכל צד זורק לצד השני את השנינויות שבו, מרשים, אני ככה וככה וככה.

ומה קורה אחרי זה, כשהכל נרגע?

שהכל טוב ורגיל כזה? ובכלל, יש רגיל שכזה כאן?

אני אוהבת שגרה אבל היא גם מפחידה אותי.

ואם יום אחד הוא לא ירצה בי יותר? אני אשעמם אותו, הוא לא יצחק מהשטויות שלי, הוא יתעייף.

זה מפחיד.

אז אומרים שקשר צריך לתחזק ואני מן אחת כזו לא נורא יצירתית.

רק אהבה מספיקה?

ושוב אני רצה מהר מידי, רחוק מידי, טיפשית מידי, חושבת מידי.

תשחררי אני אומרת לעצמי, הכל טוב, וכשתגיעי לגשר תחצי אותו, תחצו אותו ביחד, הכל עניין של רצון.

תסתמי.

כלבה מפגרת.

איש חכם, אפילו יותר ממני לדעתי ואני לא הבחורה הכי צנועה בעולם.

הוא נותן לי להתרוצץ כאן באתר השחור בלי רצועה, תראו מה זה, אפילו קולר אין לי ואפילו מותר לי השם ישמור לשוחח עם שולטים.

הוא יודע שאני שלו בדיוק כמו שאני יודעת שהוא שלי.

אני לא שולחת לו פוסטים לאישור, ולא מדווחת בכל רבע שנייה עם מי דיברתי ועל מה, ולפעמים אני לא מדווחת בכלל כי לפעמים זה פשוט לא ממש מעניין.

הוא סומך עלי.

הוא חזק. 

הוא יודע שהוא נמצא בתוכי כל הזמן וזו חלק מהחוזקה שלו. 

הוא מלמד אותי דברים כשכבר חשבתי שאני יודעת את הכל, בסבלנות, גם כשאני לא מבינה ושוב לא מבינה.

הוא כתף ומצחיק ולא מפחד ממני ותאמינו לי שאני מפחידה לפעמים, אז אני מרשה לעצמי להיות בוטה ולבעוט לפעמים, ולהיות מי שאני בלי לפחד ממה הוא יאמר ואיך הוא יגיב כי הוא לא נבהל בקלות. אם בכלל.

וגם כשקשה וטיפסתי גבוה מידי, בשקט בשקט הוא מניח שם סולם, מתחת לעץ, שארד בזהירות כי על רכוש צריך לשמור.

אני סומכת עליו עם חיי.

תקנאו:)

בא לי לאכול קצת כוס.

כן. אני רואה איך היא מגיעה ואדוני מפשק אותה ואני אמרח שם בין הרגליים שלה ואמצוץ לה את הדגדגן עד שהיא תצרח, אולי אפילו אתן איזה ביס או שניים.

בא לי לדחוף לה אצבע או שתיים או יותר, לשמוע את הנוזלים שם גועשים, לזיין אותה ככה על האצבעות שלי ואחר כך לעבור לחור התחת שלה, אבל שם אני אהיה עדינה, רק אצבע אחת.

תגמרי על האצבעות שלי. 

אדוני רק ישב על הכורסא, פסיבי עם זין עומד ואני אשחק איתה. 

אתגרה בו.

אני רוצה להכאיב לה קצת, ואני רוצה שאדוני יזיין אותה.

אני אסתכל עליה ועליו, אני אראה איך הזין שלו נכנס ויוצא

חודר

דופק

פותח

אני חושבת שזה יהיה מהפנט.

המכה האחרונה תהיה מלווה בשאגת גמירה. שלו.

היא לא תגמור, היא גמרה מספיק כבר מקודם.

אני אגמור על הרגל שלו והיא תנקה לו את הזין, אולי אני גם ארשה לה למצוץ לו.

בא לי ובא לי ובא לי, צריכה רק לשאול אם גם לו בא להעיר את השדה האדומה.

סטירה אחת או שתיים תחזיר אותי בטיסה למלונה.

נו...על מי אני עובדת בדיוק, הרי בסוף אני בטח אזחל ואתחנן שם לקצת מכות, ככה בשביל הפינוק:)

כמו ילדה בחנות ממתקים רוצה לטעום כמעט מהכל, גם מאלו שבטח יגרמו לי לקלקול קיבה כי אחרת איך אני אדע?

אני לא יכולה לדעת מראש מה יהיה טעים ומה אני אוהב אז לנסות זה מאסט. לא המסטיק. ובינינו הרי בסופו של עניין הכל זה עניין של מי נמצא מעלי, מן סינרגיה שכזו ותכלס מי שואל אותי בכלל.

לפעמים זה בטח נראה לו מוזר שלאחת כמוני עוד לא מצצו את הפטמה, ככה סתם וגם אף פעם לא חדר אלי זין לתחת בישיבה. שמעתי שזה חזק העניין.

יש בערך מיליון דברים שלא ניסיתי ואני כבר ממש רוצה שיקרו, רוצה לדעת איך זה ירגיש ומחלקם אני ממש מפחדת ( כן אדוני, תצחק לך, ניסית פעם פיסט בתחת? אומרים שזה כואב ) ועם הפחד המזוקק, זה מרגש אותי, מגרה, מרטיב.

ולו יש את כל הסבלנות שבעולם, לאט לאט הוא אומר, אנחנו לא ממהרים, נכון?

יש לי אדון חכם.

יש לי אדון.

ואני כמו בחנות ממתקים, מסתכלת בלבד ונותנת לו לבחור בשבילי, בשבילנו, את מה שבא לו. 

גבולות.

שיחות ראשונות של גישוש, יש חיבור וירטואלי מסוים ומתי שהוא עולה השאלה:

מה הגבולות שלך?

ואני לא מתייחסת כאן בכוונה לאלו שאומרים שהם מחליטים מהם הגבולות, נראה לי פשוט הזוי מידי ולא, זה לא מה שיראה אם את "טוטאלית" או נשלטת אמיתית או לא.

היא מתלבטת האם לשלוח את הרשימה הארוכה מאד מאד מאד של כל הדברים שמעוררים בה אימה ופחד או שכדאי לצמצם אותה כי בעצם, אולי היא מחפשת את זה שיבין וילמד אותה לאט לאט ללא רשימת איסורים אדומים כאורך הגלות שרק יגבילו כל סנטימטר של שליטה.

את התשובה רק היא יודעת.

תקשורת פתוחה, בונה, כנה.

האם אנחנו לא נמצאים כאן כדי לצאת מהמסגרת גם אם זה כרוך בלשתות מקערה על הרצפה ואבוי להשפלה האיומה?

היא נותנת לו רשימת גבולות שהיא איפשהוא באמצע כי היא מפחדת לפספס אותו, הוא באמת נשמע ממש שווה ואמיתי שכזה. שולט.

היא כבר מבינה משהו בעולם הזה, אבל לא לגמרי. קצת תמימה.

היא קודם כל רושמת את אלו האסור בתכלית האיסור, אלו שלעולם לא יהיה ניתן לעבור וממשיכה עם עוד כמה שיהיה אפשר לכופף עם הזמן והאמון ובלה, בלה, בלה...

מילים. מילים. מילים.

היא מצפה שיזכור אותם ולא יעבור על אחד מהם בלי לשוחח איתה על זה קודם, כן. למרות שהיא כלבה.

הם נפגשים ו וואוו הוא מצחיק וחכם ויש ניצוץ.

הוא שולט.

בפגישה השלישית שלהם הוא עובר על אחד הגבולות, אחד מאלו שהיו טאבו בצורה בוטה, היא כמו מטומטמת נותנת לו לעשות בה כרצונה.

כמה שעות אחר כך היא תתעשת והוא יעוף לפח.

בבעיטה.

הלכתי לישון והתכרבלתי בתוכך

נצמדתי עם הגב ואתה הנחת יד כבדה 

הרגליים התערבבו כמו אטריות

אגן נצמד לאגן 

ולא היתה שם חרמנות או כאב

או זין קשה שרוצה לחדור לתוכי,

היה רק שקט ושלווה מכילה.