מיליארד כוכבים

ההמון מתאסף בכיכר העיר לצפות בתליה,

מלחשים, מתלחשים,

אמרתי לך.

הקלף הגדול מכולם יצא,

הג'וקר.

אחריו אין ולא יהיה עוד מה לעשות,

הוא הופך את הערימה ואוסף אליו את כל הקלפים.

הוא תמיד מנצח במשחק.

משחק דפוק, תמיד שנאתי קלפים.

יש לך אפשרות

את בפנים או בחוץ?

את יודעת שקלפים זה משחק

שמעולם לא ידעת לשחק בו.

הג'וקר מחייך חיוך מרושע

ושואל

את בפנים או בחוץ?

לקפוץ או לא לקפוץ?

עומדת בקצה הצוק ושואלת את הסערה,

צועקת.

היא לא עונה לי הבת זונה.

לקפוץ או לא לקפוץ?

שואלת את עצמי

ואין לי תשובה

ותמיד יש לי תשובות אבל לא הפעם.

יש לי המון דברים,

יש בי המון דברים

והכל מסתובב בתוך הראש כמו מערבולת

ואני מעורבלת בתוך ים של רגשות

ואין בי תשובה.

מה שווה האהבה אם היא כל כך כואבת לפעמים, למה היא טובה?

בשביל רגעים ספורים של אושר שווה ההתנפצות?

האהבה לא תמיד מנצחת.

זה בולשיט שאופטימיסטים נצחיים המציאו.

כל אלו שחיים בסרט ורוד, מחייכים כל היום,

מברכים את כולם בנמסטה, שלום ושלווה,

חיים על ענן מרוחק.

לפעמים אני מקנאה בהם.

דפוקים בטוב.

לילה של סיוטים. סערה.

בארבע לפנות בוקר אני יוצאת לחורשה,

רק אני. לבד.

מתיישבת על ערימת אדמה והעצים שמעלי מתנדנדים

מאיימים ליפול עלי או מגינים עלי.

אני לא יודעת.

יושבת ובוכה, מנקה את עצמי.

לבד.

ארבע לפנות בוקר ויש חושך מוחלט,

תמיד יש חושך לפני שהשמש עולה

וכמו בכל בוקר היא תעלה,

היא תמיד מקיימת.

פעם האמנתי שחלומות יכולים להתגשם,

היום אני יודעת שהם לא,

חלום כמו חלום, צריך להישאר שם בלילה,

אסור לו לצאת.

אני לא מרשה לו.

כלבה תמימה.

הוא לועס לי את הפטמה,

חופר בי עם אצבע אחת בכוס

שנייה בתחת ואני עושה לו ביד.

שלמות.

לפעמים אני חושבת על אלו שרצו לשבור, להביא אותי לידי בכי. מטרה.

הבוקר חשבתי על זה.

מה התועלת בבכי שכזה, בכי של שבירה וכאב?

אני יודעת שיש כאלו שזה מעמיד להם חזק,

לראות את הנשלטת שלהם מקופלת וממררת, כאילו, הנה שברתי אותה 

ועכשיו אני אתקן.

שנאתי את זה.

למה צריך את זה?

אני מודעת לזה שיהיו פעמים שאבכה, אני לא מפחדת מזה

כי אני יודעת שגם הוא לא יתרגש,

הוא לא שם לו את זה כמטרה.

יש לי את הקצה שלי ואני עדיין לא מכירה אותו בכלל,

לכל אחד יש קצה וכשעוברים אותו נופלים

ומה שחשוב הוא שיהיה מי שיתפוס בצד השני.

לפעמים אני תוהה מה הקצה שלי,

לפעמים אני רוצה להגיע אליו, לגרד קצת, לעמוד בקצה

ואז לטפס לקצה נוסף.

מסתבר ש 4 אצבעות עצומות בתחת הן לא קצה:)

אני על ארבע, על השולחן הנמוך, עיוורת, נתונה לחסדיו.

הוא פרש שמיכה כדי להקל על הברכיים שלי, כמה מתחשב מצידו, כנראה שאני הולכת לבלות עליו זמן ממושך,

רעשים קטנים, רשרושים, התעסקויות ואני כבר מכירה את המשחק הזה, אני יודעת מה הוא רוצה לגרום לי

ולמרות שהכל ידוע זה עדיין עובד. זה מטריד אותי.

תמיד חשבתי שלהיות בתנוחה הזו, חשופה לחלוטין יהיה מביך להחריד, אין לי אפשרות להסתתר, להסתיר

ואני לא.

הוא רואה הכל, את החורים הפועמים, את הרטיבות, את הבטן שכבר לא שטוחה, הכל, ואין בי מבוכה, 

כאילו זה המצב הטבעי שלי ואולי זה באמת המצב. ברירת המחדל.

הכפפה נמתחת על היד ואני שומעת את צליל הצליפה שהיא עושה כשהוא מותח אותה ומשחרר,

רשרושים, קירקושים, נוזל קר נשפך לי על החור והוא מתחיל לנזול לכיוון הכוס,

אני מנסה לנשום עמוק, להרגע, אני מניחה את הראש על השולחן ומחזיקה בקצוותיו.

הוא אמר שאני אשלם, הוא הבטיח שהפעם הוא פותח אותי לרווחה.

העיניים שלי עצומות לרווחה וכשהאצבע הראשונה נכנסת אני מתחילה לשוט, הוא חודר בקלות והשנייה מצטרפת,

הוא מעמיק ומסובב, מוציא ומכניס, עוד מצטרפות, אני לא יודעת כמה חופרות בי עכשיו ואני מייללת שכואב לי,

מייללת וגומרת.

אני חושבת שהוא מתעסק עם החור שלי המון זמן, ומתישהו הוא עובר לכוס,

שם הוא לא צריך סיכוך, הוא דופק אותי עם היד כמו כלבה ואני כואבת.

אלו הרגעים שאני שם ולא שם, אני רועדת וגומרת והוא לא מניח לי, עובר מהכוס לתחת פותח את החורים שלו.

אני לא רוצה שהוא יניח לי. לעולם.

עכשיו הדילדו העצום נמצא בתוכי, זה מפלצת שאפילו לכושים אין, זה גודל ועובי לא סבירים ואני לא אוהבת אותו

מפמפם לי אותו בתחת ואחר כך בכוס והכל ביחד עם האצבעות שלו, אני חושבת שאני משתגעת, אני לא שולטת בכלום.

כל המהות שלי מסתכמת בשני חורים.

אני כל כך רוצה למצוץ לו עכשיו, אני רוצה להרגע, אני רועדת ומותשת, הוא מגמיר שוב ושוב והגוף שלי לא מקשיב לי

כשאני מבקשת ממנו להפסיק, טייס אוטומטי.

הוא מורה לי לרדת מהשולחן לאט לאט כשהדילדו תקוע לי עמוק בכוס, עכשיו אני עם הפנים אליו, יושבת על קצה השולחן

והמפלצת בתוכי. אני יושבת עליה אבל לא עד הסוף, אני מאמצת את הרגליים כדי שהיא לא תיכנס עד הסוף, היא מגיעה לי לרחם

והיא כואבת, אלוהים, כמה שהיא כואבת ואז הוא מתחיל לסטור לי על השדיים והפרצוף.

סאדיסט רשע בלי טיפת רחמים, הסטירות עפות מכל כיוון ואני לא יכולה להתנגד, אפילו לא קצת, מתחננת למצוץ והוא מסכים

בתנאי שאשב עד הסוף על הדילדו, הוא צוחק.

בן זונה.

אני לא מסוגלת וזה לא מצחיק, אני כמו בובת סמרטוטים שאפשר לעשות איתה מה שרוצים,

רותי סמרטוטי.

שלו.

אני עומדת עם פטמות זקורות מפחד ומקור,

הכוס שלי נוזל ואני סופרת בלב.

זה מרגיע אותי,

וגם להתנדנד מצד אל צד עושה קצת את העבודה

אבל כלום לא מכין אותי לידיים שלו

הוא מושך לי בפטמות, כמעט תולש אותן,

חופן את השד, מועך, משחק,

יופי של משחק מקדים

ואני רק רוצה להרגיש את הזין שלו בפה

אבל הוא לא סיים

אני מרגישה כמה הזין שלו קשה כשהוא נצמד מאחורי

ואוטוטו אני אתחיל להתחנן

אבל לסאדיסט יש תוכניות אחרות כרגע

והוא מוציא ממני ייללות כשהוא לש ומושך, צובט וסוטר.

ואני באמת רק רוצה למצוץ. ממש קצת,

אני יודעת שאני עומדת לשלם הערב וזה יעזור לי להרגע

כשהדופק שלי משתולל והפחד דופק.

בסוף הוא נותן לי לכרוע מולו אבל רק לקצת 

וכשהוא מורה לי לעבור לארבע ולהרים את התחת

אני מבינה שהפה שלי בסך הכל שימש כסוג של סיכוך

שנייה לפני שהוא מזיין לי את התחת.

כן.

בהתחלה עד שהחור נפתח זה כואב מאד. שורף

ואחר כך גלי העונג מתחילים לשטוף

וברגעים האלו אני לא כל כך יודעת מה קורה איתי,

אני מאבדת את עצמי, אני אפילו לא זוכרת אם גמרתי.

הוא מזיין אותי ממש הרבה זמן וזה נעים, זה כל כך נעים

עד ששום פלאג לא יכול לדמות את התחושה הזו,

יש לי חללים שחורים בזכרון, אני שם ולא שם

אני כלבה וזונה, חור לשימושו

והוא דוחף לי את הזין לפה ישר מהתחת וזה אפילו לא מפריע לי,

לא אכפת לי.

כאילו שאם היה אכפת לי, זה היה משנה משהו.

כשהוא גומר לי בתוך הפה אני קצת נחנקת, 

זה הגיע בהפתעה ובכמות עצומה ואני נמרחת ומורחת את הפרצוף בלבן

וכלום לא מגעיל אותי,

לא מביך,

זה כל כך יפה.

הוא מפחיד אותי ואני כבר חשבתי שהוא לא יכול, זה קורה.

מילים קטנות

הוראות קטנות

והלב שלי קופץ לכל הכיוונים,

התחתונים שלי רטובות

ואני מפחדת.

אני חושבת שאני מכירה אותו,

אני מכירה אותו אבל לא את כולו,

עוד לא פגשתי את כל הצדדים שבו

ואני מלאת ציפייה לגלות עוד,

לאהוב עוד.

אל תרחם עלי.

בעצם רק אם אצרח ממש חזק.

בחיי שאני דפוקה:)

שים ראשך בין שתי הורודות

עצום עיניים כשאעביר את היד בין שערותייך,

תנוח אדוני.

תוריד ממך את כל תלאות היום,

הלכלוך,

העומס,

אל תאמר מילה

אין לנו צורך בה הערב.