מיליארד כוכבים

לפעמים בא לי לצעוק לכל העולם - אני נשלטת.

כן, כן, הייתם מאמינים שמתחת לכל החזות הזו, הטיזריות שמתפרצת לפעמים, ה - אני המלכה

אני בעצם נהנת לשכב מפושקת על הרצפה, או סתם לחטוף איזו סטירה או שתיים?

בא לי לצאת למסיבה חצי ערומה ולטלטל את השדיים שלי מול כולם. שיזדיינו,

ובמקום לשבת עם חברות ולדבר על מי הרגיז בעבודה, לספר איך היה כשהוא תקע אותי מאחורה בחור, כמו כלבה.

בא לי לפעמים להוציא הכל החוצה ולהקיא את נשמתי אבל במקום זה אני מקיאה פנימה ומקיאה כאן

ויש לי קצת טעם לא טוב בפה, אפילו שפיך חם כבר בעצם עדיף, אז אני מוזגת לי בירה או משהו

ומסתכלת על הכל מלמעלה, מתנתקת קצת ושמחה שבעצם זה רק לפעמים.

אני חושבת לעצמי, מה אני בעצם רוצה ואם בכלל.

יש לי מלא רשימות וכל הזמן מתווספות להן עוד ועוד וזה נורא מבלבל ולא. אני לא צריכה אותך או אותך שתאמר לי ככה כן וככה לא ותהיי על ארבע עכשיו כי אני כאן השולטטטט.

אידיוטים.

אני עם עצמי מנסה לארגן מחשבות של מה העיקר ומה הטפל ואם יש כל כך הרבה עיקר אז האחוזים יורדים פלאים ועל עיקר לא מתפשרים נכון?

אז אני יושבת עם כוס קפה רותח ועושה טבלאות, בונה מודלים מקרטון ביצוע, יש לי שני בקבוקי טיפקס ועט פיילוט כחול ואני כותבת ומוחקת והכל בתוך הראש הכל כך מבולבל שלי, שבעצם מסודר בצורה מופתית.

נראה לי שרק אני מבינה אותי.

את מגיעה עם רשימה, כן כן, המילה הגסה, זו שאסורה לפי חוקי הבדסמ העתיקים שתהיה קיימת.

את מגיעה עם רצונות ואולי גם דרישות כי את יודעת מה יעשה לך טוב...

אוייי לבשחור, התבלבלת. לנשלטת אסור שיהיו דרישות היא צריכה להיות קנה רצוץ, סמרטוט מכובס היטב היא צריכה להגיע נקייה וזכה כשלג בחרמון.

את צריכה את זה ואת זה וגם את זה, ואם לא, אז זה לא זה ואין מקום לפשרות או שיש?

אבל את לא נשלטת אמיתית ככה. 

את עוד אחת ששולטת מלמטה, רוצה שישחקו בפניך.

עד שלא.

ככה זה כשלומדים, ככה זה שחושבים אולי יותר מידי, לחשוב זה טוב.

ככה זה שהרשימה שלך גדלה בלי פרופורציה או שעם?

ככה זה שאת גוף בלי נשמה.

שוקלת להכין רשימה לימים שיום יגיעו, חבל לשכוח כל כך הרבה שורות.

תקפצו לי:)

אני מקולקלת?

זה לא שיש בי יסורי מצפון על מי שאני, אבל אולי רק קצת מקולקלת

ואולי לגמרי?

לגמור מאגרוף בתוך הכוס. עמוק.

וכשזין פותח לי את התחת,

מכאיב לי ואני רועדת.

לגמור רק עם קצת או יותר כאב  ויד על הגרון,

אני כנראה ממש מקולקלת,

או מקוללת.

עוד לא החלטתי.

קומה חמישית, מרפסת פתוחה

אקונומיקה, טמפרטורה גבוהה וסחיטה מהירה.

מנקה את עצמי,

לובשת לבן,

תולה עצמי לייבוש עם הרוח.

מתנפנפת ולא עפה,

יציבה יותר

חכמה יותר

חזקה יותר,

זה הזמן לברוח.

מפגש עסקי מרובה אנשים, מגיעה בלי מצב רוח,

מכינה קפה ומתיישבת עם המחברת

עוד לפני שהתחיל כבר סופרת דקות לסיום,

רוצה רק להגיע הביתה ולהקבר בתוך השמיכות

ופתאום קולטת שחייכתי,

שאני צוחקת,

שאני אפילו אפקטיבית.

לשעתיים תמימות הצליחו להסיח את דעתי,

לזמן קצוב הייתי ממוקדת בדברים אחרים.

לא הגיע סוף העולם גם אם עדיין עצוב

ובכלל, עצב זה דבר טוב, הוא מחזק, מלמד

וכל דבר צריך להיות במינון הנכון,

אסור לשקוע,

בלי קיצוניות.

מנוחה.

היום בלילה אצא שוב לחורשה,

אני אוהבת את המקום הזה, 

יש בו שקט וטבע טהור ופראי שאין באף מקום.

אני אכרה בור ויקבור את כאבי

ובבוקר שוב תעלה השמש ואכריח את עצמי לחייך אליה חזרה.

המעגל הושלם.

ועדיין, יותר מהכל, ריח הזיעה החמוצה, מתקתקה שלו נוכח באפי.

ריח טוב.

אהבתי.

ימים קשים של המון מחשבות שזזות מצד אל צד,

ימים של ריק.

עוטה עלי בכל יום את מסכת החוזק והחיוך

השמש זורחת מעלי בכל בוקר,

כשבפנים אין שום חיוך

ועצב גדול מחלחל.

עדיין לא מניחה לכלום,

לא מניחה לעצמי,

עוברת בין הגיון קר וסכמתי

לבין רגש, מבולבלת ולא,

ואולי זאת רק אני?

הכל כאילו ברור וידוע, הכל כבר בעצם חתום,

אני חושבת.

ולי עדיין קשה לשחרר.

האם הלב הוא כזה הפכפך?

אני זקוקה למילים מדוייקות, תמיד הייתי כזו.

מילים חדות גם כשהן כואבות כל כך,

זה לא מגיע ממאזוכיזם רגשי, זה אף פעם לא עשה לי טוב

זה עניין של אופי.

שחור או לבן.

שמעתם את הצליל?

את הבום?

זה היה הלב שלי שהתרסק על הרצפה המטונפת,

אלפי זכוכיות חדות.

אני אשאיר אותו שם, 

אולי אחר כך אאסוף אותו אולי אף פעם לא.

אולי אדרוך עליו קצת, רק בשביל הכאב הפיזי

זה מה חרא באיבר הזה,

הוא לא נתון לשום שליטה,

של אף אחד.

חבל.