זה לא מה שחשבתי שארגיש. הוא מותש. הוא חלש. הוא חסר אונים.... וכל הכעס התחלף ברחמים. חמלה. אני מטפל בו. מאכיל אותו. מחזיק לו את היד כי כואב לו. הוא עכשיו הלך לישון ואני מלטף את האיש הזקן הזה שמולי.שברירי. עושה פיפי בחיתול. ואני פתאום לא רוצה להרוג אותו.. לקחתי חופש מהעבודה לטפל באיש שהכי פגע בי בעולם.. תגידי שאני לא מטומטם...
הוא כבר לא מונשם. אבל הוא לא יצא מכלל סכנה. מחובר לקבוצה. לצינורות..
ואני מנסה להבין.. למה אני מראה לאדם הזה, שכרגע לא מסוגל להבין מי אני..
או מה הוא עשה., אהבה שהוא לא ראוי לה. אולי כי אני ראוי לה. לאהבה הזאת. ואולי כי בשונה ממנו אני זוכר מי הוא. אבל יותר חשוב אני זוכר מי אני.
ואני לא אהרוג מישהו חסר אונים. ואני לא יכול להילחם בו כשהוא לא יודע איזה יום היום.
ואני לא יכול להגיד לו אתה חרא של אבא. לבן אדם שלא זוכר איך משתינים....
אולי כי אני אני זוכר מי אני. ואני יודע שהוא היה מי שהוא היה. מכירים את הסיפור על האופה הסיני הזקן, שהציל נחש ארסי מהכבשן?אני מציל נחש ארסי מהכבשן. עם מקל. ונזהר.לא להיפגע ומראה לו חמלה. כי הוא לא ישנה את הטבע שלו. אבל גם אני . לא אשנה את שלי, כי אז.. אני נותן לארס שלו לחלחל פנימה. אליי. ואני..?! לא נחש ארסי. אני זאבון. כלבלב . הכול חוץ ממי שיכול להרוג את האבא הזקן והחולה שלו. גם אם הוא הבן אדם הכי דוחה בעולם.
