Equilibrium

כולנו רק סיפור
היום גיליתי - אני שיר!

אני מילים שנתקעו בלב
ולא ייצאו
עד שאחרון המנעולים
ישמיע קול פתיחה כואב.
היום אני גם מנגינה
הקו העיקרי הוא במז'ור
אך מתכנסים גם לתוכי אקורדים עצובים מאד.

אני בתים שלמים
של פחד ושחרור
של צורך ורצון, של נתינה.
של הודיה, תשוקה וקבלה.
של הבנה שאין פה הבטחה .
רק דרך. דרך מפותלת.
אני שורות שלמות של מה שלא יקרה ולא קרה
אני גם C Part שמסביר על משמעות נסתרת

אני הוא שיר.
שיר בלי פזמון
חסר מבנה וקצת חפוז
רשום על פתק שהשאירו על הדלת...

השיר הזה הוא אהבה אלייך ואליי.
שיר דרך.

יש רגע אחד שלא מפסיק להתנגן בי.

וכל פעם כשהוא רץ בראשי, אני לא יכולה לעצור את הדמעות.

רגע כל כך קרוב, כל כך אינטימי, כל כך פאקינג עמוק! המבטים הנעולים אחד על השני, אנחנו יושבים אחת מול השנייה, צמודים, נושמים, האצבעות שלך בתוכי משלימות את השיח החשוף הזה בתנועות מטריפות. המבט שלך חודר לתוכי , כל כולך צולל לתוכי.

היד שלי נעה לאט וחזק על הזין הפיפיה שלך שכל כך רוצה אותי, היד שלי זזה כמו שהייתי עושה את זה עם הפות שלי, אני מניחה, אבל אני לא בטוחה, אני כבר לא הייתי אני ברגע הזה.

אני רק חלק בתוך התנועה המשותפת והמסונכרנת הזאת.

מסונכרנת כמה גלגולים אחורה וקדימה.

תנועה מאד עוצמתית ומאד מוכרת. לראות אותך כל כך חשוף וכל כך יפה, להיות חשופה כל כך מולך, לוקח אותי לעומק הרגש חזק שנוצר ברגע.

אני הייתי מאד קרובה , אבל המשכתי לנשום בהשתדלות להישאר ברגע הזה. 

והלב פשוט התפוצץ מאושר לא ארצי שאין לו יכולת להכיל בשלמותו והתחלתי לדמוע. בלי להפסיק לצלול לתוך מבט שלך ולהתמוסס בו, ובלי להפסיק את התנועה. 

רגע שבו הכל נעלם, זה רגע שיש בו הכל.

ופתאום פשוט קרה הרגע הזה, שהכל נעלם, כמו חוויה חוץ גופית. זה גם הרגע שהכל מתקיים בערך האבסולוטי שלו. לא הייתה לי שם תחושה של גוף בנפרד, ראש בנפרד, מחשבות, רגשות, תחושות, אני בנפרד, אתה בנפרד.

רגע של אחד, של תנועה אחת שכוללת את שנינו, בלי שום פיצול. רגע של הכל ומאד במרוכז.

ואז האורגזמה המדהימה שלך שטפה את הלב שלי באהבה כל כך גדולה, בחום שהתפשט לי בכל הגוף עם כל כיווץ ושחרור שלך בתוך ההתפרקות היפיפיה הזאת.

היד שלי המשיכה לנוע באותו קצב, הדמעות המשיכו לזלוג ואני התחלתי להרגיש זרם חם של זרע שזלג על כף ידי. 

המשכנו, אני להזיז את היד , אתה לנשום ולהתעופף בתוך הגמירה העוצמתית שהרעידה את כל הגוף שלך.

בלי לנתק מבט, אני לוקחת את היד שלי ומתחילה ללקק לאט את כל הזרע שנשפך עליה. אתה ממשיך לרעוד ולחדור אותי במבט, אני עוברת עם הלשון אצבע אצבע, לא רוצה לפספס אף טיפה ממך עכשיו, ואחרי שאני מסיימת עם היד, אני עוברת עם הלשון על הבטן והזין שלך. 

כל טיפה שייכת לרגע הזה, ליקום שנוצר פה, ואני רוצה לאסוף לתוך עצמי כמה שיותר ממנו וממך...

וזה רק רגע. רגע שהיה בו הכל.

האם כל הפנטזיות נועדו למימוש?

האם כל מה שאנחנו מצליחים לתפוס בתור מחשבה שדומה לרצון או/ו סיטואציה מסקרנת או מגרה, שווה פעולה אקטיבית כדי לשחזר את זה במציאות?

כן? לא? איפה עובר הגבול?

ואם יש ספק, אז יש ספק או אין ספק? אף פעם לא הבנתי...

איפה עובר הגבול בין הראש המשוגע למה שאני באמת רוצה/צריכה?

כי הראש רץ מהר יותר ממני. אני לא תמיד מספיקה אחריו.

והפחדים? מה איתם? יש כאלה שטוענים שהם מסמנים בדיוק את המקומות אליהם אנחנו צריכים להתקדם. 

מצד שני, תמיד, אבל תמיד יש את הצד השני, סמעק.

וכל השאלות האלה רק כדי לציין את העובדה שיש פה אחד שמעניין אותי מאד, אבל מרגיש לי שהוא עמוק בתוך המשחק, כשאני מתברברת לי להנאתי ברדודים.

מושך ומלחיץ. מסקרן ושורף. 

העובדה שאני קצת מחוץ לגבולות שלו והוא ככל הנראה מחוץ לגבולות שלי, מרגיעה אותי. טיפה. 

אבל אני קודם כל תמיד נשארת מול עצמי.

ויש לי שאלות, גברת.

תנו לי המלצות לבלוגים מעניינים וחריפים טקסטואלית בעיקר, בבקשה.

כזה שבא לכם לקרוא עוד ועוד.

מישהו שנוגע גם בפילוסופיה וגם בפיזיקה של העולמות שלנו. 

יש הרבה כותבים ממש מוכשרים פה, תגלו לי על מי עליתם כבר ?

פעם אחרי פעם אני מקבלת נשיקות מהיקום.

הן מגיעות דרך האנשים שאני פוגשת בדרכי.

אני בורכתי בחברים מדהימים, ממש שותפים לגורל, אני בורכתי בגברים שפגשתי בחיים שלי, רובם גם נשארו חברים מאד קרובים. ככה זה כשמזדיינים עם מי שאוהבים , ואוהבים את מי שמזיינים.

גם עכשיו בשלב די חדש לי בחיים, בו אני התחלתי לשחק עם ההבנה שיש לי הרבה מקום בלב, אבל קודם כל אני נשואה לעצמי... נכנסו אנשים מדהימים לחיים וללב שלי.

גברים מרשימים, חריפים, רגישים, אינטליגטיים, אוהבים, מתוקים ומיניים כל כך. (מיותר לציין שכולם דומיננטיים כל אחד בדרכו ושכולם לא יכולים להפסיק לרדת לי? נכון, מיותר)

יש לי משהו מאד מיוחד ואותנטי עם כל אחד מהם.

כל אחד מהם משחק עם חלקים קצת שונים בי, אבל כולם ממש לומדים את כולי, בדרכם.

אחד רואה קצת יותר, אחד מרגיש קצת יותר, אחד יודע לעבד קצת יותר, כל אחד נוגע כל כך שונה וכל כך טוב.

כל אחד מזיין אותי כל כך שונה וכל כך טוב.

וגם כשאני שבעה אחרי לילה עם אחד מהם, איכשהו, איכשהו האחר יידע להוציא ממני את מה ששלו בשקט.

עם כל אחד שיש לי שיחות עמוקות וכנות , ומצד שני הן אף פעם לא חוזרות אחת על השנייה.

זה חיבורים מאד מיוחדים.

אני פתוחה כמו ספר מול כולם ומעניין לראות איך כל אחד קורא משהו אחר, אבל לרוב עדיין קולע למהות.

כל אחד יודע על קיום של האחרים. ואני זוכה לשחות בבריכה מלאת אהבה, חברות, כבוד, הערכה, נועם ומיניות משובחת עם כל כך הרבה פרגון מכל הצדדים ולכל הצדדים. זה אכן דורש המון עבודה בתקשורת (ובדיקות STD תקופתיות, כמובן ), אבל היא כל כך משתלמת, כשלומדים לדבר.

אני לא אשקר שאין לזה מחירים. יש מחירים. אפשר להתבלבל. אפשר לפגוע ולהיפגע.

אבל כשכל החוטים משוחררים ומה שמחזיק זה רק הרצון הטהור לפגוש ולצלול עוד קצת לתוך החיבור המיוחד, כשיש הקשבה הדדית והסכמה על גבולות המשחק, מתחילים קסמים אמיתיים.

אני מחובקת ומנושקת, עטופה ומסופקת, אהובה ואוהבת.

תודה Universe 

תודה לי על השלב הזה שהגעתי אליו במודע, תודה לי על היכולת להקשיב לעצמי,  להכיל ולהתרווח בכל הטוב הזה.

אני שקטה.

אני שקטה, כי חלק ממני לא איתי מאז.

חלק ממני השארתי אצלך על השטיח.

הגשתי לך את עצמי. חיכיתי לרגע הנכון הזה כבר כמה חודשים.

חיכיתי שזה יבוא הכי טבעי, בלי מאמץ, מתוך תנועה, לא מאולץ.

עם האהבה שלך אליי, עם ההקשבה שלך , עם הלב הטוב שלך, עם המגע שלך ... אתה פשוט יכול בלי לחשוב לעשות איתי את כל מה שאתה רוצה. 

ולקחת. לא חשבת. המשכת לסרוק ולהרגיש אותי. 

לקחת אותי בדיוק. לא את מה שרצית. לא את מה שחשבת שמגיע לך. לקחת אותי. כמו שאני. 

הריקוד שלנו מאותו רגע שינה את הגוונים שלו. האוויר הסמיך גם ככה נהיה מלטף ומעקצץ. 

המשחק נהיה יותר חריף, יותר פתוח, המבטים הפכו ליותר חודרים, מעורפלים ומתגרים, תנועה חדשה נכנסה וחוללה סערה חדשה באוויר בחדר.

הנוכחות של שנינו, השיחות תוך כדי, הסיפורים שאנחנו חולקים , כי עבר הרבה זמן מאז שהתראינו לאחרונה. 

ואנחנו מבעירים את האש יותר ויותר, בלי להתבלבל, עוד. 

מדי פעם עוצרים לנשום. אש צריכה אוויר. וממשיכים, עוד סבב גירוי, לשגע עוד, לענג לאורך הקצה, בלי לדחוף, למתוח עוד קצת. שעות של משחק באש בתוך בועה אינטימית.

ואז בתנועה אחת אתה ריסקת כל כך הרבה מנגננות שבניתי לעצמי והשארת אותי חשופה וכנועה. תנועה אחת שהיה בה כל כך הרבה שקט.

בתנועה אחת אתה ריתקת אותי... אל עצמי. 

בתוך השקט המצלצל והשורף הזה, שנינו רק נשמנו עמוק, הכי קרובים שאפשר להרגיש. רגע בו שום דבר אחר לא היה קיים. רק התמסרות הדדית, קרבה והשקט הזה. והוא נשאר איתי עד עכשיו. 

אני מכירה אותו מפעם. זה שקט מיוחד. הוא מסתובב במעגלים בבטן התחתונה ומחכה לרגע הנכון להפוך לנהמה. 

בינתיים אני שקטה.

מאתמול.

לא יכולה לנשום.

החום מתפשט בכל הגוף ומטמטם את המוח.

הנוזלים ניגרים בלי הפסקה ונשפכים החוצה...

כן, אני עם חום ומצוננת, אבל איזה קליק בייט, אה?

אני ממהרת לפגישה, הולכת מהר ובודקת בטלפון את הכתובת המדויקת של הבניין.

יש לי עוד כמה דקות הליכה , כי חניתי רחוק יחסית.

אני לא שמה לב לרכב שנוסע לאט כמעט לידי, בדיוק מחזירה הודעה לאחד העובדים שלי.

אני עוצרת שנייה כי צריכה לנסח הודעה ארוכה וזה לא נוח בהליכה.

ולפתע ידיים חזקות תופסות אותי,  כף יד גדולה נוחתת על הפנים שלי וסוגרת לי את הפה.

אני לא מספיקה לראות כלום, שתי הידיים שלי כבר מקופלות מאחורי הגב ביד אחת גדולה. אני משתוללת, מנסה להתפתל כדי להשתחרר מהאחיזה החזקה, אני רוצה לראות מי מחזיק אותי , אבל אין לי יכולת להסתובב. אני צועקת לתוך הכף היד הגדולה, אבל לא שומעים הרבה ולצערי אין אנשים מסביב.

"ששששש" זה הדבר הראשון שאני שומעת.

"לא כדאי לך לעשות רעש, תסמכי עליי" הוא לוחש לי את זה לאוזן ומתחיל להוביל לכיוון הרכב שעומד ממש קרוב עם בגז' פתוח.

אני חצי קפואה, חצי דרוכה ומחכה לרגע מתאים לפעול, קצת אוגרת כוח להתמודדות... 

הוא מרים אותי בקלות באוויר ומנסה לדחוף לתוך הבגז' ואני בוחרת את הרגע הזה כהכי נכון להתנגדות ומתחילה להשתולל בידיים שלו, להרביץ עם הרגליים, לדחוף איתן אחורה... ושום דבר לא עוזר לי, אני מוצאת את עצמי תוך שנייה בתוך הבגז' זרוקה על מחצלת , בשוק , בפחד וחוסר הבנה מה עושים עכשיו.

אני מסתובבת ורואה איש מחויך שמסתכל עליי כמה רגעים ואז אומר " יש לך פה מספיק מקום, בקבוק מים, כרית ואת יכולה לישון 5 שעות בנחת, מגיע לך, העולם יחכה", וסוגר מעליי את הדלת של הבגז'.

הרכב מתחיל נסיעה ואני צוללת לתוך שינה מתוקה שכל כך חלמתי עליה מהבוקר.

***

אני חצי יושבת חצי שוכבת על הספה, ידיים של ל' בכוח דואגות שאני אשאר מפוסקת.

היא צמודה עם הלחי לחלק הפנימי עם הירך שלי, הוא נותן לה סתירות קטנות וקצובות על הלחי השנייה...

"ככה, בדיוק ככה תפליקי לה על הפות, שמעת יפה שלי?" 

והיא, ילדה טובה חזרה על הפעולה בצורה מדויקת. הוא התפנה לשחק עם הפטמות שלי ולנשק אותי נשיקות רכות ורטובות בזמן שקצב המכות הקבוע של ל' המשיך לערפל אותי.

***

פ' ישבה מולנו, עישנה ג'וינט והתבוננה בנו.

מדי פעם העיניים שלנו נפגשו והיה לי ממש נעים לעצור על המבט הנינוח שלה. פיסת שפיות בתוך ערבוב של תחושות.

באחד הרגעים, כשאני פרוסה מולה, מתפנקת מהמגע שלו ושל ל', צוללת לתוך העונג וחוזרת בחזרה, שוב העיניים שלנו נפגשו. אני רציתי שגם היא תתקרב, אבל לא ידעתי כמה נוח היא מרגישה. 

אחרי המבט הממושך, היא הזיזה את הדברים, וירדה לשטיח קרוב יותר אלינו, והתחילה בעדינות לעסות לי את כף הרגל.

לתוך הקוקטייל של התחושות המטריף גם ככה, התווסף גם מגע כל כך עדין ונעים, כך שדאגתי, כמה שיכולתי, כמובן במצבי הרגיש 😉 שהרגל שלי תישאר בידיים שלה, לא משנה כמה אני מתפתלת...

ההמשך יבוא.

תודה לכם, לכל אחד, אחת ואחת על הערב הזה💜

זכיתי לחוויה כל כך מיוחדת בזכותכם🙏

את הסופש האחרון אני הולכת לעכל עם עצמי עוד הרבה זמן.

כמות האירועים שקרו בו תספיק לכמה שנים האחרונות שלי.

הרבה מפגשים חדשים מרגשים, הרבה מיניות טובה, נעימה ושפויה, קינקית אך עדינה, הרבה משחקים.

הרבה אינטרקציה שונה ומעניינת עם נשים שונות ומהממות. 

ודווקא מול אותן נשים שפגשתי והייתי איתן באינטראקציה כזו או אחרת בסיטואציה מינית בשלושה ימים האלה, התעורר בי ייצר של שליטה. 

חוץ מאחת שאיתה זה נשאר לא מפוצח. 

ייצר עדין שבא מהבטן, שקט, מתבונן, מכוון, אבל מאד פעיל, מוביל, מאפשר או לא, רך אבל מתעקש...  ממש רחוק ממה שאני מכירה. 

מ ע נ י י ן  ל י.