אנחנו נכנסים לחלל ריק וחשוך מעט. קודם אתה, אחריך ההתרגשות שלי שמנסה לעקוף אותך כל הזמן ואז אני שמודדת צעדים קטנים ולא בטוחים אחריה. הוא כבר מחכה לנו ולא לבד – על השולחן הישן וטיפה מתקלף שוכבים גלילי חבלים, שאקלים ענקיים ומצלמה עם עדשה שמנסה להצדיק את האמירה שהגודל כן קובע.
אני קצת חסרת סבלנות... מסתכלת כל הזמן בצדדים, מסתכלת עליו, עליך, על השולחן עם הדברים. אתה רגוע , מחזיק את היד שלי.. אתם מדברים ואני לא ממש מקשיבה לכם, אני מהופנטת מהחבלים, כל הזמן מנסה לתאר לעצמי איך זה ירגיש, איך זה ייראה, איך ייצאו הצילומים.
הוא פונה אלי ומסביר לי מה הוא יעשה, מה כללי הבטיחות. אחרי שהוא מוודא שאני הקשבתי והפנמתי הוא לוקח אחד מגלילי החבל מהשולחן וזורק לי " טוב, תתפשטי ילדה"
אני מביטה לשנייה בעניינים שלך כדי לקבל אישור, ואחרי המצמוץ הקטן המאשר אני מתחילה . מבוכה מתחילה להשתלט עלי... אני מבקשת ממך לפתוח את הריצ'רץ' בגב של השמלה ותוך כדי שאתה פותח אותו אני מסתכלת עליו. הוא מתסכל עלינו, מבחין במבוכה שלי , מסתכל לי בעניינים במבט מאד מרגיע , כזה שיש לרופא מאד מנוסה שמדבר עם המשפחה של החולה שכרגע נכנס לניתוח , שהוא ( הרופא) עשה כבר מאות פעמים. מבט רגוע, בטוח בעצמו ומלא חום. אני לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה להוריד את השמלה מכתפיי בסלואו מואושן. כתף אחת, כתף שנייה – השמלה מחליקה למטה ומשאירה אותי בחוטיני וחזייה, צמודה עם הגב אליך כמו גורה קטנה שמחפשת מקלט ממשהו מפחיד ברגליים של בעליה. הוא מתקרב אליי, בוחן אותי, מסובב אותי, בוחן את הגב וטוסיק – אני פשוט מרגישה את המבט החם שלו עלי בחלל הקריר הזה. שוב מסובב אותי עם הפנים אליו ויורד עם המבט אל הקעקוע בחזה.
"ואי, כמה שזה יהיה יפה עם החבלים, את פשוט לא מבינה! "
אני משפילה מבט, רועדת קצת מקור, קצת מהתרגשות, קצת ממבוכה. והרבה מהלא נודע.
"טוב, אולי תסיימי להתפשט כבר ונתחיל?" הוא הצביע על חזייה וחוטיני . הדילמה הנצחית התחילה להסתובב לי בראש – מה להוריד קודם – חזייה או תחתונים. הצחקתי את עצמי קצת, חייכתי , הסתובבתי עם הפנים אליך, פתחתי את הסוגר של החזייה מאחורי גבי והתחלתי לאט להוריד את הכתפיות שלה. אתה מאד רגוע, טיפה משועשע, מסתכל עליי ואומר לי בשקט "גורה יפה שלי באנו לפה בשבילך, אז יאללה, למה את מהססת?"
"אני קצת מתביישת אדוני" - "יאללה, תתפשטי וזהו. אין לך מה להתבייש, אני מת על הגוף שלך!"
"אבל הוא.." - "תתפשטי גורה!" הטון מתחיל לקבל גוון מתחתי וכבד יותר.
השפלתי מבט, הורדתי בתנועה מהירה וחדה את החזיה והבאתי אותה לך, תפסתי משני הצדדים את החוטיני ומשכתי אותו למטה , בלי לתת לעצמי רגע להתלבט או להסס. את החוטיני גם נתתי לך ואחרי שהגנבתי נשיקה אחת בשפתיים שלך, הסתובבתי אליו פשוטה לגמרי, לא יודעת מה לעשות עם כל העירום הזה, איפה לשים את הידיים שלי, איך לעמוד , לאן להסתכל..
"אני.. קחמ. קחמ.. אני מוכנה.. " - אני אומרת בקול חלש, טיפה צרוד ולא בטוח
"מה את אומרת?" הוא שואל אותי בחצי חיוך
" אני מוכנה!" אני זורקת לאוויר המהדהד של החלל הריק והחשוך...
"אז בואי אליי"...
ההמשך יבוא כש.. ואם זה יקרה במציאות :)