ואז קיבלתי שליטה...
כן, דמיינתי, פינטזתי, גלגלתי חלקיקי מחשבות לא מעובדות בראש, השתעשעתי והתחרמנתי. שאלתי את עצמי איך זה ירגיש, איך זה ייראה.. חייכתי לי.
ואז קיבלתי. זה התחיל לאט, עדין, חושני מאד, עד שאני מצאתי את עצמי מלמעלה, ואותו— מלמטה, חסר עונים, קטן, פגיע, נתון לרשותי, נותן את כולו לשימוש שלי. שימוש בו.
הלב שלי התפוצץ מהרגש כלפיו, מרצון לחבק אותו, להרגיע אותו, לשמור עליו ואני... המשכתי להשתמש בו לצרכים שלי. לזיין אותו כמו צעצוע אנושי כשהלב נקרע מלראות ולהרגיש אותו ככה..
לא, לא הצלחתי לגמור. באיזשהו שלב עצרתי כי לא הצלחתי להתעלם מרגשות אשם שהשתלטו עלי. התחלתי לחבק, לנשק לו את העיניים, לכסות את כולו בנשיקות מתנצלות... ואז הרגשתי את היד שלו תופסת לי את השיער ומעיפה אותי למטה... למקום שבו אני שלמה, מקום בו אני ב מ ק ו ם — עם הזין שלו בפה, מקבלת ספנקים ומוכנה לכל מה שיעלה לדעתו.
באותו רגע, שם למעלה , במקום הלא רגיל, לא מוכר, באמת לא ידעתי מה לעשות, מה להגיד, ולא נתתי לעצמי להשתחרר. לא הצלחתי לשים את הרצונות שלי בעדיפות ראשונה. נבהלתי, הרגשתי פוגעת ולא מתחשבת. דפוס ישן ומוכר, על פיו אני קודם שואפת לרצות את הסביבה, ורק אחר כך — את עצמי, על פיו אני תמיד בוחרת את המילים הכי רכות ומייפייפת את המסר, במקום פשוט להעביר את המסר שלי כמו שהוא. ומרוב המלחמה עם הדפוס הנוקשה ולא מועיל לא הצלחתי לענות על הצורך שלו להתמסר...
מורכב, לא ברור, לא רגיל.. אבל לא יכולה להגיד שלא בא לי עוד... נראה שגם שם מחכים לי שיעורים משמעותיים.